נוסטלגיה

“הספר של עידן” – הקדמה

הספר של עידן
אלבום פרטי

אנשים אמרו לי “גדי בחייאת גדי, עפנו על הספר שלך, אבל… התחלת אותו בשלב מאד מאוחר של החיים שלך, ברגע שפגשת את עצמך; מה היה שם לפני זה? מי היה הסטנדאפיסט הזה, שלא מצא את דרכו אחרי שכבר מצא את דרכו…?

אז זהו שלא הרבה יודעים את זה, אבל לפני הטרנספורמציה שעברתי מעידן מור לגדי וילצ’רסקי, עברתי טרנספורמציה לא פחות משמעותית (ובעיניי גם הרבה יותר דרמתית): לפני שהייתי עידן מור, סטנדאפיסט, הייתי עידן אוניקובסקי (נשבע לכם שאני לא ממציא), סטודנט למשפטים באוניברסיטת חיפה.

נשימה…

כן. זה הייתי “אני”.

בגיל 22 מצאתי את עצמי בשנה א’ בפקולטה למשפטים של חיפה, אחרי תהליך קבלת החלטות רציונלי ואמיתי (פתיחת הידיעון של האוניברסיטה ושלילת כל החוגים האחרים), בוהה במרצים, תופס את הראש ומנמנם לפרקים, רץ להתנחם בבאנג שהחבאתי בדשא, בקיצור… לא בדיוק חוויית הקולג’ שהובטחה לי מסרטי “אמריקן-פאי” ודומיו.

הייתי בשוק.

חשבתי שאני חוזר לבצפר, הייתי בטוח שאני חוזר להיות המצחיק של הכיתה, דמיינתי מסיבות בריכה משוגעות, אנשים ששותים עד אובדן הכרה ומתעוררים עם ציצי בפה, אורגיות בספריה, זיונים עם אמא של סטיפלר, אתם יודעים… תואר כמו שתואר צריך להיות!

במקום זה מצאתי את עצמי בבניין אפור (תרתי משמע), עם אנשים עוד יותר אפורים (שאשכרה באו ללמוד!), ננזף (בעיקר ע”י סטודנטיות שרצו להקשיב), בקיצור – שיעמום תופת.

נבלתי.

מה אני עושה כאן? מה זו תחושת הזרות הפסיכית שעוטפת לי הנשמה? איך יכול להיות שאני היחיד שמרגיש שמשהו כאן לא בסדר? יכול להיות שאני משוגע? כן… כנראה שאני משוגע. הרי זו בדיוק ההגדרה של שיגעון: להיות היחיד שחושב משהו שאף אחד אחר לא חושב אותו. לא?

השתגעתי.

הרגשתי שאני מאבד את זה לגמרי. כשניסיתי להסביר לאנשים מה אני עובר, הם הסתכלו עליי במבט חלול והסבירו לי שאני כנראה מעשן יותר מדי. “זה מה שיש בחיים”, קבע נחרצות כל מי שדיברתי איתו על ה”מֵעֶבֶר” הזה שהרגשתי, “אנחנו לומדים-עובדים-מקימים משפחה-קונים בית-מגדלים ילדים-מתים, ואם זכינו בדרך לכמה רגעים של אושר- אשרינו”. חשבתי שאני מתפוצץ, ואז גם התחילו לרוץ לי בראש מחשבות אובדניות. אם אלה החיים, אם זה באמת כל מה שיש, אולי עדיף לי כבר שלא להיות.

התחלתי להתגרות בגורל, הייתי שותה כמו מטורף ואז עולה על האופנוע ומחכה לראות מה יקרה לי. תקופה ארוכה שהייתי מתעורר במיטה ולא זוכר איך בכלל הגעתי הביתה. הפסקתי לענות לטלפון, הפניתי עורף לחברים שגדלתי איתם, בחורות שנפלו לי לידיים קיבלו את דמות המניאק בהתגלמותו – אם אין טעם לחיים אז גם אין טעם להיות בן אדם. הייתי על סף תהום. לקפוץ?

עידן מור
נכתב על ידי
עידן מור (גדי וילצ'רסקי) קומיקאי, אקטיביסט, לוחם חופש
3 תגובות

3 תגובות

  1. Avatar

    Liadfl1

    01/07/2020 10:21

    עידן מור, גדי וילצ׳רסקי, עידן אוניקובסקי
    אתה בן אדם מדהים, מצחיק ומרגש
    אני נהנה לקרוא כל מה שאתה כותב ולראות אותך כשאתה מופיע וגם לפני או אחרי הופעה כשאתה יושב על הרכב וצועק במגפון
    נהנתי לקרוא את הספר של גדי ואני מסוקרן לקרוא את ההמשך של הספר של עידן בבקשה תמשיך בדרך שלך ותמשיך לכתוב אנשים צמאים לתוכן שלך
    בברכת כוסאומו העולם ליעד

  2. Avatar

    Destiny Song

    01/07/2020 12:21

    תמיד כיף לקרוא את מה שאתה כותב. בכל פעם אני מתמלאת השראה ומוטיבציה לא ללכת עם הזרם רק כי כולם הולכים. תודה לך על כל מה שאתה משתף איתנו, אין לך מושג כמה אני מחכה לספר החדש D=

  3. Avatar

    רפאל

    04/07/2020 20:43

    היי מה המצב??
    תגיד מאיפה יש לך כל כך הרבה זמן….. אתה עושה ים דברים. ספרים,סרטונים,הפגנות,סטנדאפ וכו’ כל זה ואתה עוד סטלן???!!!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .