נוסטלגיה

תל אביב – יומן מלחמה 3 דירות – 3 סיפורים (פרק ג׳)

יונים בכיכר רבין
צילום: גיא יחיאלי

פרק ג׳ – בן יהודה

אם אתם מעוניינים לדעת איך התפתחה הציביליזציה, כל שעליכם לעשות הוא ללכת על רחוב בן יהודה מדרום לצפון. בנקודה הדרומית הנושקת לרחוב אלנבי המפוקפק, תוכלו למצוא את כל פליטי החברה – יצאניות, הומלסים, צרכני סמים על גווניהם החל ממיסטר נייס גאי ועד מיסטר מנת יתר של הירואין.

מבן יהודה 2 עד 50 תמצאו סטודנטים שלא זכו לתמיכה כלכלית מהוריהם, וכן בוגרי חוגי אמנות (צילום, ציור, פיסול פלסטי וספרות אנגלית), שעל אף שכבר חצו את גיל 30 עדיין מאמינים שהפריצה הגדולה עוד תגיע ובקרוב מאוד הם יפתחו גלריית אמן בבן יהודה 100 ומעלה.

בבן יהודה 75 עד 100 ייתכן ותתחילו להיתקל במעמד הבורגני, שמשמעו, בלי שותפים, דירת חדר 17 מ״ר עם שירותים חיצוניים ומאוורר תקרה.

בבן יהודה 100 ואילך תמצאו המון גלריות אמנות, ולא – הן לא שייכות לבוגרי חוגי האמנות של תחילת הרחוב, אלא לכל מיני אוליגרכים מהחלק הצפוני של הרחוב שמעולם לא למדו אמנות אלא סתם החליטו לפתח תחביב חדש ועל הדרך להשתלט על עוד נכס.

ואי שם בקצה הצפוני של הרחוב, תוכלו להבחין בפנטהאוזים יוקרתיים בדירות בבעלות פרטית של צרפתים אוהבי ציון. אך עם כל הכבוד לאהבת ציון, אהבת הקרואסון חזקה עוד יותר, לכן במהלך השנה הדירות ריקות מאדם ולמעשה מאוכלסות רק בחודש אוגוסט כשהם מגיעים להזכיר לכולם למי באמת שייכת העיר.

אני גרתי בבן יהודה 1-10 (מעדיף לא לציין את המספר ספציפי), כך שאתם יכולים בקלות למקם אותי על ציר הציביליזציה.

כל בוקר התחלתי בדילוגים. ולא, לא דילגתי בגלל מצב רוחי המרומם על בואו של יום חדש, אלא נאלצתי לדלג מעל שלולית שתן בפתחו של הבניין ששימש כשירותים נגישים לכל בלייני אלנבי. על המדרכה היו פזורים מאות כרטיסי ביקור של ״מכון הבריאות״ בבן יהודה 3, של זיווה הלוהטת ומהמאפייה זרמו ריחות מנחמים של בורקסים טריים. הריחות ניחמו עד שנתקלתי בשלט ״זיוות חמות״ וכל התיאבון הלך…

אז למה נכנסתי לדירה הזו מלכתחילה?

הדירה, או יותר נכון כל הבניין + בניינים נוספים בארץ, היו שייכים לזוג אחיות. אפשר לכנות אותן המכשפה הטובה מהמזרח והמכשפה הרעה מהמערב. הן ניהלו את הנכסים ברוטציה, בטקטיקה מתוחכמת. במעמד החתימה ולאורך כל תקופת ההתאקלמות אשת הקשר שלי הייתה המכשפה הטובה. באמת טוב לב יוצא דופן, העניקה לי הנחה נחמדה, שיפצה את השירותים, צבעה את כל הבית ואפילו זכרה את שמי. באמת חשבתי, שזהו, הגעתי לנחלה…

אבל אז המכשפות התחלפו והמכשפה הרעה לקחה את המושכות. התקשורת איתה הצטמצמה לפעמיים בשנה – כשהיא באה לקחת את הצ׳קים וכשעדכנה בתוספת לשכר דירה. במעמד לקיחת הצ׳קים בדירה, ומתוך ניסיון לשכנע אותנו שעשינו עסקה משתלמת (כאילו שהייתה לנו ברירה), היא הייתה ממלמלת בקול לא משכנע ״יאוו איזו דירה מהממת״. בו בזמן היא לא נגעה בכלום, נמנעה מלהתיישב על הספה ועל פניה מרוחה הבעת גועל שנראה שכל מה שבא לה לעשות זה ללבוש מסכת חמצן, ולהתחפף עם הצ׳קים במהרה במונית לכיוון צפון.

בזמנים בין עדכון תוספת שכר דירה לאיסוף הצ’קים היא פשוט הייתה מסננת. ברגעי חסד כשענתה לטלפון, לא היה לה מושג עם מי היא מדברת. במקום להזדהות בשמי הייתי צריך להזדהות במספרים:

״היי, מדבר בן יהודה x דירה 2״ הזדהיתי
״אנא תעדכן גם באיזו עיר, כי יש לי כמה כאלו..״ היא ענתה בחוסר סבלנות
״תל אביב״ השבתי
״אהה, נו זה אני מזהה, זה אתם – 6000 ש״ח ב-12 תשלומים מראש + 20,000 ערבות״ השיבה
״כן.. זה אנחנו..״ עניתי
״אוי אני חייבת לעדכן את איש הקשר, אתה עדיין שמור לי בתור 4900 ש״ח מלפני חודשיים לפני שהעליתי לכם את השכר״ .
״את שומעת, יש לנו נזילה מהתקרה״ הסטתי את השיחה לפואנטה
״אתה שומע, אין לי קליטה״

ניתוק.

אלוהים משתין עליי מלמעלה, איציק מחולון משתין עליי בכניסה לבניין והמכשפה הרעה משתינה עליי מכל הכיוונים!
חצי שנה עד שתוקנה הנזילה וגם זה נעשה עם הבהרה ששכר הדירה יעלה בקרוב.

ואם זה לא מספיק זכיתי בשותף שהוא מעריץ של להקת A1. כן מסתבר שיש להקה כזו, שזה מעין שילוב לא מוצלח של בקסטריט בויז ואן סינק. להקה של שיר אחד, אבל באמת שיר אחד. שגם הוא בכלל חידוש. כך יצא שכל בוקר וכל ערב הייתי צריך לשמוע בריפיט את השיר

“take on me, take on me, take me on, ill be goneee…״.
וכשאני אומר בריפיט אני מתכוון ל15-20 פעם, כל יום. מהרגע שפתחתי את העיניים, ועד שהייתי עוזב את הדירה, וחוזר חלילה בסוף היום.

למזלי לאחר מספר חודשים, הוא באמת ״I’ll be gone״.
הוא עזב ויחד איתו גם A1 והשיר המונוטוני, ובמקומו נכנסה שותפה שהחזירה לי את האמון בקונספט של שותפים, ושל בני אדם בכלל… לא יודע אם זו שותפות הגורל שקירבה בינינו או העובדה שלא יכולנו להדליק יותר ממכשיר חשמלי אחד, מבלי שהשאלטר היה קופץ ועל כן רוב הזמן היינו צריכים לחמם אחד את השני בדרכים מסורתיות.

כשזה לא התאפשר ניסינו לחלק את הזמן בדירה ברוטציה, כך שלא נצטרך לריב על מכשירי החשמל. ארוחות משותפות בדירה הסתכמו בעיקר בהזמנות מג׳ירף, או בחביתה שזה בערך הדבר היחידי שאפשר היה לחמם על הכיריים החשמליים, שגם על העוצמה גבוהה ביותר הם היו יותר קרים מהמקרר.

4 שנים משכתי בדירה הזו, ואז ברגע השיא, אני והשותפה עשינו ״וייברח״.

מעין נקמה מתוקה בבעלת הבית שעכשיו תצטרך לחפש 2 פרייארים חדשים שיגורו שם. אך על זה נאמר, פרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים. לא חלפו 24 שעות וכבר חתמו, לא שניים, אלא שלושה שותפים שיחלקו את הדירה המפוקפקת ביחד + תוספת משמעותית לשכ״ד.

אני נשבעתי שזו דירת השותפים האחרונה שלי. משם המשכתי לגרמניה, וכיום אני חי בשוויץ. לת״א אני מגיע מאז רק כתייר. עד כה, הסידור הזה עובד לא רע בכלל.

ענני שינוי

קרדיט: Pixabay

 

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .