בלוג אישי

30 שנה למלחמת המפרץ הראשונה

אודי כסלו _ Flickr

שלושים שנה למלחמת המפרץ הראשונה: איך הפסיכולוגים עודדו פה היסטריה ושמו על ספת הטיפולים את כל עם ישראל.

השבוע מלאו 30 שנה למלחמת המפרץ הראשונה והעיתונות התמלאה בסיפורים וזיכרונות מימי הסקאדים ההם. אני מבקשת להזכיר כאן תופעה צורמת במיוחד שהתלוותה לאותה מלחמה כמעט נשכחת. ככל שידוע לי התופעה הזאת לא הוזכרה בפרסומים העכשוויים: פסיכולוגים רבים חגגו בלהיטות את ימי הסקאדים. הם עודדו וליבו כאן פסטיבל של חרדות וסיוטים.

כתבתי על-כך כמעט מיד עם תום המלחמה ברשימה שפורסמה בחודש מרס 1991 ב”ידיעות אחרונות”. הנה קטעים מרשימתי:
מלחמת המפרץ והשלכותיה הביאו ברכה לפסיכולוגים ופרוספריטי חסר תקדים. אבל זאת לא הייתה שעתם היפה. המרגיעונים שהם נידבו, מאות הראיונות, העצות, היו חיוניים בחלקם, אך בחלקם עודדו וליבו את פסטיבל החרדות. חיזקו את הרושם {המעוות} שעם ישראל אחוז אימה, רדוף סיוטים ודמונים וטראומות איומות.

כמו חיות רדופות

בשבוע שעבר, האחרון למלחמה, הופיעה חוברת מיוחדת של “שיחות”-כתב עת לפסיכותרפיה שמוציאה הסתדרות הפסיכולוגים. הפעם החוברת כולה מוקדשת למוראות המלחמה. רוב המאמרים בחוברת מחזקים את הרושם שנוצר פה למקרא מאות ראיונות עם פסיכולוגים שפורסמו בימי המלחמה: נראה שלדעת פסיכולוגים זה הזמן לשים את רובנו על ספת הטיפולים.
רוב הכותבים בחוברת לא מוציאים את עצמם מהכלל תקוף הבלהות. “לא רק אני, כמעט עם שלם חוזר לגן. מפחד מהחושך, מפחד מהשינה שמביאה דברים לא ידועים ולא נשלטים” כותבת הפסיכולוגית נוגה דים ברשימה הנושאת את הכותרת “מכתב מהחדר האטום”. המלחמה, כדבריה, מוססה את המחיצות בין מטפל למטופל. דים מתארת את עצמה כ”עומדת מול העובדה הפשוטה של הקיום החייתי, האינסטנקטיבי שלי. ועכשיו אני לא יותר מחיה רדופה. אני חושבת על כל העטיפות שבהן נעטף הקיום הבסיסי הזה: קשרים ותארים וכסף וכבוד ומיני סובלימציות ואשליות הביטחון שנותן המקום הזה…ואיך כל אלו יגנו עליך כשהמקום מתחיל לבעור…אני חוזרת להיות ילדה קטנה, מפחדת מהרע השחור בחוץ ורוצה שירגיעו אותה ויגידו לה שההוא הלך. שאבא יותר חזק ממנו. שמישהו מבין ויודע בטוח. אולי מין נחמן שי”.
עורכי “שיחות”, הדוקטורים אריק שלו ואלי חן, מציינים שהחוברת נוצרה כתגובת הגנה פעלתנית מול מתח בלתי נסבל וחזיונות אפוקליפטיים. וד”ר אילן קוץ נסחף ומפליג בתיאור תחושות האיימים הנלוות לאזעקה. בגרסתו, “הצליל {המצמרר באמת -ש.ט} איים בהשמדה המונית ואף גרם להתניה המונית פרה=טראומטית… גז העצבים עלול לשנות את מערכת העצבים של האוכלוסיה… האימה שינתה את התגובה הפסיכופיזית לשבועות, או חודשים, או שנים…ומבחינה זאת דין אחד לאדם לאדם ולחיה.” קוץ מזכיר בלשונו העמוסה מונחים פסיכולוגיסטיים תגובות קיצוניות ואף פארנואידיות-תופעות של הגזמת האיום “שנתפס אז כרדיפה אישית. שיאני החרדה מדמים שהטיל מכוון בדיוק לכתובתם, חודר לחלון החדר כשהוא נושא ראש נפץ אטומי”.

“אימת ההיעלמות של העצמי”

זאת לא בושה, כמובן, לפחד ולחדול מלשחק את שמשון הגיבור. טוב שהמלחמה פערה איזשהו סדר במא”צאיזם הישראלי”. אבל פסיכולוגים עודדו כאן אורגיה של היסטריה שאינה משקפת את המצב האמיתי. כך בכל-אופן זה נראה לי, בעיני הדיוט לא מקצועיות. ד”ר קוץ, כמו רוב עמיתיו הכותבים בחוברת מתעלם מהתגובה השפויה שאפיינה את רוב הציבור. רוב האנשים לא ניסו להתכחש לפחד ההגיוני, אבל ניהלו חיים כמעט נורמליים והמשיכו איכשהו לתפקד. הפחד המסוים לא שיתק את רוב המכרים, החברים והקולגות שפגשתי ב”לב המאפליה”, בגוש דן. גיחות קצרות {והגיוניות} אל מחוץ ל”איזור א” אינן מעידות על התמכרות לא רציונלית לחרדות.
ומתעורר חשד ציני שהיסחפותם של פסיכולוגים נועדה גם למלא את הכיס, להוסיף הילה למקצועם ולחזק את הרושם שהקליניקה הפסיכולוגית אכן חיונית במיוחד. ד”ר קוץ גם מפגין שוביניזם גברי בקובעו כי “גברים שהורגלו לפעילות אקטיבית בעת מלחמה נחשפו עכשיו לאימת ההעלמות של העצמי ולפחד מחשיפתו לעין כל כגוש רועד ומייבב”. בעוד שנשים בגרסתו דווקא לא תופסות את הפחד כמשהו משפיל. “הן מקבלות אותו כחלק מוכר וידוע מהמצב האנושי”. לעומת זאת “נשים סובלות מחוויה חייתית פרה-טראומטית עקב היעלמות הצורה החיצונית מאחורי מסכה”. או בקיצור, לפי ד”ר קוץ: מסכת הגז הסירה את מסיכות התדמית. או במונחיו המלומדים של יונג: “בחדר האטום נשרה הפרסונה וצימח הצל”.
דברים כאלו ואחרים {כך חתמתי את הרשימה} מחזירים אותי אל דברי הסופר מאיר שלו על “הפסיכולוגים שהפכו את עצמם לספסרי פחדים ובוזזי נשמות המבזים את עצמם, את מקצועם, ואת החברה הישראלית כולה”.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .