בלוג אישי

שנה לקורונה. איך קיטרתי בהתחלה על החמצת האביב

קרדיט: geralt_pixabay

יום השנה הראשון להגעתו לישראל של חולה קורונה “הצטלב” עם חגיגות פורים. חגיגות רחוב המוניות, תל-אביביות, היו למפגן של מחאה והתרסה כלפי הוראות הממשלה. מחאה על המחדלים בניהול משבר הקורונה, על עליבות אכיפתם של סגרים ומגבלות במגזר החרדי, על ההתנהלות בנתב”ג. התנהגותם של החוגגים החילוניים מובנת. קל להבין את להיטותם של צעירים להתפרק קצת ולשמוח בצוותא, למחות, להתריס ולפרוץ את הסגר המעיק. ולמרות זאת התחוגגותם ההמונית העלתה את חמתי.

וכך כתבתי בפוסט שהעליתי ב-11 לפברואר בדף הפייסבוק שלי:
“…ככה מחו לוחמי חופש על הפגיעה בדמוקרטיה. על אכיפה בררנית של הסגר שכופות עלינו הרשויות. כך התריסו מול הלוויות וחגיגות שמקיימים החרדים בהמוניהם. מול גדולי תורה שרומסים את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית. איזה טמטום ואיזה אגואיזם מגלים אותם מוחים חילוניים. הלוא התגודדותם ההמונית סותרת בבוטות סולידריות וערבות הדדית. כאילו שהנגיף הארור מבדיל בין טישים חרדיים והלוויות צפופות של גדולי תורה, לבין התקהלויות של “החבר’ה מכוחותינו” בשוק הכרמל, בכרם התימנים, ברוטשילד, בשוק הפשפשים. “

יותר מכולם מעצבנים אותי  {כמו את רוב הישראלים} מתנגדי החיסונים, ובייחוד האקטיביסטים שביניהם. אלה שמנפנפים באידיאולוגיה ומנסים לעשות נפשות לסרבנות.באותו פוסט הרחקתי לכת בזעמי וכיניתי אותם “רוצחים בפוטנציה”. כתבתי שהכלל ההלכתי הידוע “פיקוח נפש דוחה שבת” מבטא עימות חזיתי בין שתי מערכות ערכים מוסריות ונכונות כשלעצמן: בין קדושת השבת {מבחינתם של דתיים}- לבין קדושת החיים. פיקוח נפש מחייב לעבור על מצוות “לא תעשה”  בתורה למען הצלת חיי אדם.”

כתבתי ש”המתנגדים האידיאולוגיים לחיסון נגד הקורונה אף הם מגלמים עימות קריטי בין שתי מערכות ערכים. מתנגדים “נאורים” וליברליים בעיני עצמם מנפנפים בערכים צודקים כמו זכות האדם על גופו, דמוקרטיה המנוגדת לכל ניסיון לכפות על מישהו חיסון. ומה על הזכות והחובה לא לאיים על חיי סובבינו?”.

כעבור ימים אחדים, ב-18 לפברואר, שמעתי בטלוויזיה סיסמא  שהפריח גיא זוהר בפינתו המצוינת “מהצד השני” המשודרת בערוץ “כאן 11”: “הבריאות שלך-היא גם הבריאות שלי”. “איך זה לא חשבתי  על סיסמא כל-כך מתבקשת ואלמנטארית?” שאלתי את עצמי. וגם נזכרתי באותם סרבנים יפי נפש שמקוננים על מחלוקות, פילוגים ושסעים המחבלים באחדות העם. אכן, תופעה לא נחמדה. מי גורם לה במקרה זה?…

קרדיט: CROMACONCEPTOVISUAL – PIXABAY

                                                   יתרון קטן: ריסון החיבוקיאדה

בימים הקרובים, ב-13 למרס, תמלא שנה להכרזת  הסגר הראשון. לא ניהלתי “יומן מלחמה” {המלחמה בקורונה}. אבל פוסטים שפרסמתי בפייסבוק במהלך השנה האחרונה משמשים אותי כתזכורות על מחשבות ותהיות שהתרוצצו בראשי בשנה המוזרה הזאת. אני חוזרת כאן על אחדים מהפוסטים ההם. גם הפעם נמנעתי, כדרכי, מחשיפה אישית-פומבית נרחבת.

בפוסט הראשון המתייחס לקורונה הצבעתי דווקא על יתרון קטן {בעיני} שנלווה לבהלת המגיפה. “באמת קשה, כתבתי, להתאפק ולהתנזר מחיבוק פעוטות משגעים במתיקותם. עם זאת, אני מקווה שימי הקורונה יחוללו איזשהו שינוי קטנטן, חיובי {לפחות מבחינתי}. שתירגע קצת אופנת החיבוקיאדה שהשתלטה על חיינו. שאהיה פטורה מהחובה המעיקה להתחבק עם אנשים שאני בקושי מכירה. למה לא להסתפק, כמו פעם, בלחיצת יד ידידותית?”

 נמצאה חברת פייסבוק שלי שהקשתה בתגובתה: “מי מכריח אותך להתחבק?” כאילו שאני יכולה לעמוד כמו גולם מול מי שמסתער/ת עלי בחיבוק. הלוא זה כל-כך מעליב…מגיבים אחרים דווקא הסכימו עם דברי. ועכשיו  אני תוהה: מה צפוי לנו אם וכאשר הקורונה תסתלק, “בשש אחרי המלחמה”?  האם צפויה לנו התפרצות  של חיבוקים דביקים, ואולי יסתבר שאנשים הסתגלו לאיפוק וריסון? הרשת שופעת ביטויי  געגועים לחיבוקים, ולא רק חיבוקים {ונישוקים} של בני משפחה. וכך כתבה בבלוג שלה שרית פוקס, עיתונאית לשעבר: “יש המשלים את עצמם שנתחבק בתום הקורונה עד שנתמוסס איש ברעהו מרוב אהבת הזולת. ויש שחושבים להיפך”.

                                                                     “קצר פה כל-כך האביב”

הבהלה ששטפה אותנו בימי הקורונה הראשונים הייתה ממש מצמיתה. אנשים סביבי הזהירו: אל תעזי לשבת על ספסל ברחוב, אל תיגעי במשטחים כלשהם. ולמרות זאת הרשיתי לעצמי לקטר גם על מגבלות כביכול קטנוניות. בפוסט שהעליתי ב-21 למרס קוננתי על החמצת האביב. וכך כתבתי:

“הזמנים מתעתעים. הוכנסנו לסגר וסביבנו מתעופפות נבואות  אפוקליפטיות, רצות תחזיות אימים. הגזירות הדרקוניות יגררו, חלילה, אבטלה המונית, דיכאונות, הרס משפחות ואלימות, גם מגיפות של השמנה, התמכרות לאלכוהול ולסמים. “פתאום הפכו חיינו לדרמה אסונית” דוד גרוסמן כתב.

ואני מקוננת על עוד אובדן, שולי אבל כל-כך מתסכל: ה ח מ צ ת   ה א ב י ב.

הארץ בשיא פריחתה, ואנחנו כלואים בבתינו. תל-אביבית כמוני רואה פיסות אביב רק על מרקע הטלוויזיה. בתל-אביב האביב לא נשקף מהחלון ולא פולש לרחוב כמו במחוזות כפריים או בערים כמו ירושלים וחיפה. ואני, בת כפר במקור, כל-כך חסרה עכשיו נופים פתוחים וירוקים. כדי לחוות קצת את “חיק הטבע” עלי להרחיק מביתי שבאזור שדרות-רוטשילד-צפונה, אל גדות הירקון.

האביב כאן קצרצר וחמקמק. תיכף יתחלף בקיץ צהוב. ודוד גרוסמן כתב: “יש רגע אחד בין אדר לניסן/ שהטבע צוהל בכל פה/ נסער ונלהב ומתיז ניצוצות-/אך עוד רגע ייבול ויצהב/ כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת/ קצר פה כל-כך האביב”.

“חודש מאי המשגע כבר כאן, למרות צוק העתים” כתבתי ב-1 במאי ותיארתי את הישנות הניגוד {הנצחי} שבין יפי הטבע למצוקה האנושית. הזכרתי דוגמאות להופעתו של הניגוד הזה בשירה. “חודש מאי היה נאה מכל המאיים/ שילדה אי פעם אמא אדמה” נאמר בשירו האנטי מלחמתי של נתן אלתרמן “אל תיתנו להם רובים”.

“והחיטה צומחת שוב” כתבה דורית צמרת מקיבוץ בית-השיטה בעקבות הלם נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים. חיים ברקני הלחין את השיר היפהפה והוא מושמע שוב ושוב בטקסי יום הזיכרון. מבצעיו הבולטים: חווה אלברשטיין והגבעטרון.

ועוד כתבתי בהמשך אותו פוסט: “אפשר למצוא בשירה גם נחמות קטנות. “ששונות זעירים. שמחות כזנב לטאה” כתבה רחל {בלובשטיין} המשוררת בעת שהייתה חולה ובודדה בחדר שכור בתל-אביב. “הים פתאום בין שני בנינים בכרך,/זכוכית בחלון נוצצת בשמש שוקעה-/ הכול מבורך! “. והוספתי משהו משלי: “הטבע פורץ איכשהו אל תוך הכרך התל-אביבי ומציע גם לנו, הכלואים בבתינו, ששונות קטנים. פרחי הסיגלית שעל אדן החלון בביתי נשרו לפני חודשים רבים, כבר לא קיוויתי שהפריחה תתחדש. והנה השבוע בקעו לפתע פרחי לילך זוהרים. בגלל הסגר לא ראיתי באביב הזה פריחת שקדיות, גם לא שדות פורחים. אבל רחוב מגורי התל-אביבי ירוק, שופע עצים. ולפנות בוקר נשמע כאן קונצרט זעיר של ציוצי ציפורים”.

                                                                 להיזהר מפטרונות חונקת

בפוסט שכתבתי ב-19 לאפריל הצבעתי על תופעה שמקצינה במיוחד בימי הקורונה: אנשים מ”קבוצת הסיכון” שמנסים להתכחש לגילם הביולוגי ומוחים על מה שנראה להם כתיוגם הסטריאוטיפי כ”זקנים”. הלוא לפי תפיסתם העצמית הם עדיין במיטבם והם נאחזים בעקשנות בקביעה ” ש”הגיל הביולוגי אינו קנה מידה  לכלום!” לפי פרסומים בתקשורת המודפסת והמקוונת המוחים הם בעיקר אישים כבודים, עטורי תארים אקדמיים. הם מסרבים למחול על כבודם. וכך בלוגר בן 83 בעל דוקטורט בסוציולוגיה {ושלל “מחלות רקע” שעליהן דיווח בעבר} הציע לסווג את האוכלוסיה לפי “יכולת תפקודית”. הלוא הוא פעלתן, חשיבתו חדה והוא חש עצמו ממש במיטבו. גם אני מאמינה שפריחה קוגנטיבית אכן אפשרית בגילו, שלתבונת זקנים יש ערך ייחודי. האם היא מבטלת ומוחקת את הביולוגיה של הזקנה? בולמת את בוגדנותו של הגוף המזדקן?…

הסטיגמה של “קבוצת סיכון” פוגענית, למרות כוונותיה הטובות. כל סטיגמה, קבעה בצדק הפרופסורית עמיה ליבליך, פוגעת במעמד של מושאה. הוא עלול להפנים אותה ואז להתחיל לראות את עצמו כזקן חסר ישע. נזקה זה של הקורונה עלול להיות בלתי הפיך. עמיה ליבליך, בת 80,  היא פסיכולוגית ידועה ובעברה המפואר-בכירה באקדמיה והיא גם סופרת פורה ועדיין פעלתנית מאוד. ברשימתה שפורסמה ב”הארץ” היא קבעה שכל אחד חי בקצב שלו ואף קראה לקובעי המדיניות, לממסד הרפואי ולתקשורת “להימנע מפגיעה כוללנית במעמדם החברתי של זקנים. בסיווג האוכלוסיה לשתי קבוצות: הבריאים החזקים- והאנשים בסיכון יש, כדברי ליבליך, ממד של גילנות {איג”יזם}. גילנות היא דעה קדומה, סטריאוטיפית, הנובעת מגילו של אדם.

ואני הוספתי בפוסט שלי: “זה נכון. אבל עדיין לא ברור איך עמיה ליבליך ודומיה מציעים לרבע את המעגל. להכיר בעובדה הברורה, החותכת, שהקורונה מסכנת בעיקר זקנים, ועדיין להיאחז בעקשנות בקביעה: “הגיל הביולוגי ל קובע כלום!”.

ולמרות הכל, הוספתי וכתבתי, קשה לבטל טענה מוצדקת שמעלה עמיה ליבליך: תיוגנו כ”אנשים בסיכון” אכן עלול לפגוע בתדמיתנו העצמית. את זאת תפסתי לראשונה בתחילת הסגר כאשר בן משפחה צעיר פקד עלי: “את לא יוצאת מהבית!” דאגנותו הייתה מרגשת, ממש מחממת לב. אבל טון הדיבור הסמכותי הדליק לי נורת אזהרה קטנה, ושאלתי את עצמי: נאם מעכשיו אני היא חסרת הישע והוא המבוגר האחראי?”

                                         המתים שקולם כה חסר

בשנה האחרונה נזכרתי שוב ושוב בכמה חברות קרובות שפרשו בשנים האחרונות לעולם שכולו טוב. אני נוהגת לנהל איתן שיחות דמיוניות. אילו דיווחתי להן עכשיו על מה שקורה פה הן היו ודאי חושבות שדעתי השתבשה. “כי העולם העכשווי נראה הזוי, כתבתי ב-2 לאפריל, אולי מתחולל כאן אסון טבע. ואני נאלצת להזכיר לעצמי: מה שקורה כאן ובתבל כולה מעמיק את הפער שבינינו למתים. הם כבר לא מכירים את העולם העכשווי.”

ותהיתי: מה היו אומרים כמה יוצרים מכוננים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות ועכשיו, בימי הקורונה, קולם חסר מאוד. עמוס עוז, כמובן, הוא הבולט ביותר בהיעדרו. טוקבקיסטים חוזרים ושואלים: מה עמוס עוז היה אומר? האם היה חולק איתנו, כדרכו, תובנות חכמות? מפיץ אור כלשהו בקצה המנהרה? בהמשך הרשימה הזכרתי את מאיר אריאל. בתחילת ימי הקורונה ניסיתי, בדומה לרבים אחרים, להיאחז בשירו הידוע: “עברנו את פרעה נעבור גם את זה”. כמו אחרים גם אני קיוויתי שהשיר הזה ייתן לי פרופורציות נכונות, תזכורת שכבר עברתי-עברנו דברים יותר קשים.

הזכרתי גם  את הייחוד שבקולם  של מוטי קירשנבאום, אדם ברוך ויורם קניוק. ונזכרתי בשירים מכוננים שחיברו נעמי שמר ודליה רביקוביץ בעקבות  מלחמת יום כיפור, הטבח בסברה ושתילה וגם החדר האטום במלחמת המפרץ הראשונה. מה שתי המשוררות הללו היו אומרות לנו עכשיו?

ועוד משהו על אמנים ויוצרים. ב-13 בינואר {כבר הגענו לשנת 2021}  כתבתי שזעקת אמנים על מות חיי התרבות, על ערעור טעם חייהם עם הניתוק מהבמה ועל אובדן פרנסתם אכן מעוררת צער גדול והזדהות. אבל היא לא חפה מדמגוגיה. מצוקת האמנים באמת קשה אבל מצב התרבות בארצנו- לא כצעקתה. “הקורונה, כתבתי, לא הרגה את התרבות. היא שיתקה את תעשיית הבידור, התיאטרון והקונצרטים. פגעה במוזיאונים ובענף הספרים. אבל גם בעודנו כלואים בבתינו עומד לרשותנו היצע לא רע של מוצרי תרבות שמספקים לנו הטלוויזיה, האינטרנט {מה היינו עושים עכשיו בלעדיו?}, העיתונות, וכמובן-הספרים. לספרים נועד מקום מרכזי ב”סצנת התרבות”. הם מחכים לנו תמיד.”  הזכרתי, כמובן, את תרבות הזום כתחליף לדבר האמיתי וכן גם שחקנים וזמרים שממציאים את עצמם מחדש ומקיימים מופעים בפרברים ובערים וגם הופעות משודרות מול חללים ריקים, בלי שום פידבק ישיר של קהל.

                                              לאן נוליך את הכעסים?

כזכור, זמן מה לאחר הסגר הראשון כבר נוכחנו שהקורונה עוד כאן, אין לדעת עד מתי ואין מקום לאשליות.. “הקורונה מסרבת לסגת. אז לאן נוליך את הכעס?”-זאת כותרת הפוסט שכתבתי ב-8 ליולי שנת 2020.  כתבתי שהנגיף הנבזי מאלץ אותנו להיפטר מהרבה הרגלים ישנים. וביניהם ההרגל לכוון את קיטורינו אל כתובת ברורה, פרסונלית, ולמצוא פורקן כלשהו בהוצאת קיטור {בלשון יותר מדעית מדברים על ונטילציה-וויסות רגשי}. אנחנו אכן מקטרים על ביבי, על הממשלה, משרד הבריאות ושאר רשויות. אבל ווירוס הקורונה כשלעצמו הוא כוח טבע. מי יספוג את כעסינו על הווירוס? אולי רק אלוהים”.

“הקורונה, כידוע, מסכלת תכניות. שום דבר לא נראה עכשיו וודאי. ובתוך כל זה מסתמן קושי שמייחד בעיקר אותנו, אנשי “קבוצת הסיכון” שזמנם עלי אדמות מוגבל ומתקצר. רובנו משתדלים להיאחז חזק בהווה, לא לדחות תכניות, למצות במידה האפשרית את הנאות החיים. ועכשיו גוברים החששות שמא ננהל את שארית חיינו בכלא הקורונה. או, במקרה הטוב, ב”שגרת חירום”.

והנה אנחנו כבר מחוסנים. כבר מלאה שנה לחיינו עם הקורונה. ועדיין אין לדעת  מה מסתמן באופק והאם, חלילה, הסגר הרביעי כבר מעבר לפינה.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .