בלוג אישי

כל אחד יכול לכתוב 100 מילים (תחרות כתיבה)

כל אחד יכול לכתוב. קרדיט: pexels - pixabay

לפני שנה גיליתי תחרות כתיבה חמודה מטעם ‘סדנאות הבית – בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי’. התחרות הייתה למעשה של ארגון אירופאי שמעודד כתיבה והדרישה העיקרית, מעבר לחיבור לנושא מוגדר מראש, הוא שהטקסט שיוגש יעמוד במגבלה של עד 100 מילים (לא כולל כותרת)

בזמנו, דיברתי על התחרות עם חבר קרוב, שהוא “לא מהאנשים הכותבים” לדבריו, ושיתפתי אותו בטקסטים שכתבתי. למרבה הפתעתי, אחרי שהחווה דעה הוא אמר שינסה בעצמו לכתוב משהו לתחרות, סתם מתוך עניין. בסופו של דבר שנינו הגשנו ואף אחד מאתנו לא עבר אפילו את השלב הראשון, אבל זה היה נחמד.

כשפרסמו שוב את התחרות השנה, פתאום הבנתי

יש עוד סיבה להגבלת הטקסט בתחרות לעד 100 מילה, מלבד התחשבות במארגני התחרות שיצטרכו לקרוא את כל מאות הטקסטים שיישלחו. יש כאן משהו עמוק יותר.

מי שאוהב לכתוב, אולי אפילו כותב למגירה, יכול לראות את דרישת התחרות ולחשוב לעצמו: מה זה 100 מילים, אני כותב את זה תוך 5 דקות ומתוך שינה. אבל האמת היא שדווקא הצורך לדחוס סיפור לפסקה או שתיים הוא אתגר לא פשוט בכלל, וזה מורכב במיוחד למי שרגיל לכתוב טקסטים ארוכים.

מה שמצחיק כאן, הוא שדווקא מי שחושב שהוא “לא יודע” לכתוב, יכול להרגיש בנוח כשיש מגבלת מילים ועוד כזאת קצרה. זה יכול להוביל אדם שכנראה מעולם לא הגיש טקסט לתחרות כתיבה, בכלל להתנסות בכתיבת פרוזה, ואולי אפילו ממש להצליח.

באופנים רבים (וזאת דעתי האישית) הרבה יותר קל לגשת לתחרות הזאת לאנשים שהם “לא מהכותבים”, מה שהופך את התחרות למעניינת מאוד.

פשוט לכתוב. קרדיט: Karolina Grabowska – Pexels

כל אחד יכול לכתוב

זה מה שאני חושבת. גם אם אין לך “כשרון”, גם אם אף פעם לא הרגשת שהכתיבה בוערת בך ומחפשת אותך. גם אם הרבה יותר קל לך להביע את עצמך בעל פה, או בציור, או בריקוד.

פעם חשבתי שזה לא פייר שכולם יודעים לכתוב, שהאהבה שלי לכתיבה היא בעצם משהו שכולם יכולים לעשות, רק שאצלי זה מתבטא בצורה אחרת. אני אומרת ‘פעם’ כי התעקשתי בעבר להסתכל על העולם במדדים של “מי טוב יותר במה”, במקום לראות את הקסם שבשיתופיות.

היום אני חושבת: בא לי להראות לך משהו שאולי אף פעם לא ידעת על עצמך. זה אפילו יכול להיות לך כיף.

כל אחד יכול לכתוב 100 מילים

זה מה שאני רוצה שיקרה עכשיו. לא כי יש בך כישרון שצריך להתגלות, לא כי הכתיבה פתאום תחפש אותך ויהיה לך תחביב חדש ומופלא. פשוט כי אפשר, כי כל אחד יכול, וכי אולי זה יהיה לך כיף, אז למה לא?

השנה התחרות היא בנושא “בחוץ” (אפשר להתעדכן בשאר פרטי התחרות, כולל בהגשה, ממש כאן). לפני שהתחלתי לכתוב לתחרות הקדשתי עשר דקות שלמות לחשוב על מה אני יכולה לכתוב שיהיה בנושא הזה:

אולי על אדם שהיה כלוא בבית בזמן הקורונה ועכשיו, דווקא כשהוא בחוץ הוא מרגיש שהוא עומד להשתגע? אולי על זבוב שנתקע בשמשת החלון כשהוא משווע לצאת החוצה ולבסוף גוסס מול הירוק והחלום שנשאר בחוץ? אולי בכלל על כוכבי לכת רחוקים, על ‘הבחוץ’ הגדול של הגלקסיה? או על נערה מאוהבת שמסתכלת על הירח ותוהה אם יש בחוץ מישהו שמסתכל על אותו ירח הלילה וחושב עליה גם?

סיפורים הם חשובים. קרדיט: Suzy Hazelwood – Pexels

בסוף כתבתי משהו, על ‘בחוץ’ שונה לגמרי

לפי חוקי התחרות אסור לפרסם את הטקסטים שמוגשים אליה לפני שהיא מסתיימת. אבל אוכל לשתף בטקסטים שכתבתי לתחרות הקודמת שהייתה שנה שעברה, והייתה בנושא “זמן ההגעה”:

ממתין לה שתגיע
כשנכנס אל החדר הוא הופתע לראות שהגיע לחדר אחר משציפה. האור היה דלוק, החלון היה פתוח, אבל היא לא הייתה. מאחרת, חשב לעצמו והתאכזב ללא מילים. אחר כך התיישב וחיכה. עד היום הוא ממתין לה, בסבלנות, אבל השינה לא באה.

בדיוק בזמן הנכון
הוא אמר את שמו ולבי הלם. הרגשתי שזה נכון, ועם זאת לא מושלם. שאפתי לקרבי את הערב הזה, את ירושלים המנצנצת כולה בקדושה. זמן ההגעה היה מדויק, הייתי צריכה אהבה חדשה.
עברו חודשים מאז האחרון, ודייטים מפוהקים שהיו אחריו. הייתי נואשת במידה המדויקת ולא מספיק נואשת לוותר עכשיו.
היו אחרים דומים לי יותר, בגוון האופי, בחוש. הוא לא היה מאלה, ובכלל, הוא היה יותר מידי כחוש. חיפשתי לעצמי פלספן ומחבר שירים אך מצאתי אדם שלא קורא ספרים.
אולי הדבר שמתאים הוא הכי לא צפוי, אולי אין בחירה והכול כפוי. הדבר היחיד שניתן לומר בביטחון הוא שזה הגיע בדיוק בזמן הנכון.

“הלוואי שזה ייגמר”
גם אם לא הייתי אומר כלום, העולם היה מגיע אל קיצו.
מחלות, מלחמות, חייזרים ואסונות טבע, גם הם היו יכולים להשמיד את היקום ברגע. לכן אי אפשר להאשים אדם בן 33 שלא אוהב מסיבות הפתעה, בכך שסוף החיים של כולם פשוט בא.
הם יודעים שאני לא טיפוס חברתי, וזה היה הקש ששבר, לפחות אותי. עדיין חשוב להדגיש את העניין – נאמרו שלוש מילים שהוצאו מהקשרן.
מבטים נבוכים הוחלפו ואז הכול נמוג. משאלת יום הולדת שלא עושה חשק לחגוג.
ובכל זאת, אני משכנע את עצמי, ולו רק כדי להרגיע: גם אם הייתי שותק, סוף העולם היה מגיע.

כמו שאפשר לראות, אין בטקסטים האלה איזה תחכום גדול. אין בהם איזו שנינות מופלאה או עלילה מיוחדת. הם יומיומיים, סתמיים, פשוטים.

למה? כי הם בסך הכל 100 מילים, כי לפעמים לכתוב קצר לא צריך להיות מסובך מדי, כי כל אחד (באמת) יכול לכתוב. והכי חשוב, כל אחד יכול לכתוב 100 מילים, גם ממש עכשיו.

אז מה עכשיו?

לא סתם אמרתי שכל אחד יכול לכתוב. לא סתם התעקשתי שכל אחד יכול לכתוב 100 מילים.

  1. רציתי להזמין אותך לעצור שעה מהחיים שלך

  2. לשבת עם עצמך

  3. לחשוב רגע מה אפשר לכתוב בנושא הזה

  4. להתחיל לג’ברש מזה סיפור עד 100 מילים

  5. (אם הוא ימצא חן בעיניך, יהיה אפשר להגיש אותו לתחרות)

מי יודע מה ייצא מזה, לא היית רוצה לנסות ולראות בעצמך?

עכשיו תורך. קרדיט: Prateek Katyal – Pexels

אפשר לשתף אותי בטקסט שיצא (או לבקש לראות את מה שאני כתבתי לתחרות) במייל הזה: missy.539982@gmail.com

שלעולם לא נפסיק לכתוב 💖

מור משרקי
נכתב על ידי
מור, בת 27. גבעתיימית טריה וירושלמית באופי. מצטיינת דיקן בתואר בקרימינולוגיה ובספרות עברית. בימים קופירייטרית במשרד פרסום ובלילות כותבת על כל דבר אחר, כולל סיפורים עליכם, כנראה. חיה קריאה ונושמת כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .