בלוג אישי

מכות כדרך חינוך

מתוך Shutterstock

העדויות כי עמוס עוז התעלל בבתו גליה, במהלך ילדותה, העלו שוב את השיח על אלימות נגד ילדים במשפחה. כמבוגר אשר היה חשוף למכות בילדותו, העלתה בי עדותה מחשבות רבות לגבי השפעת של המכות הללו עלי כילד וכבוגר

אלימות כלפי ילדים במשפחה היא עדיין דבר די שכיח. בשנת 2017, נפתחו בישראל 17,593 תיקים פליליים וט.מ. בגין עבירות נגד קטינים בתוך המשפחה ומחוצה לה. 3,870 מהם היו בגין עבירות בתוך המשפחה (22%) ו- 13,525 תיקים נפתחו בגין עבירות מחוץ למשפחה. 52% מהתיקים שנפתחו בגין עבירות כנגד ילדים בתוך המשפחה נסגרו. מחקרים בעולם העלו כי תופעת הפגיעה וההתעללות בילדים, על סוגיה, שכיחה ומוכרת והראו כי 2.77% מאוכלוסיית הילדים בעולם נפגעים פיזית, 4.42% נפגעים נפשית, 4.02% סובלים מהזנחה פיזית, 3.03% סובלים מהזנחה רגשית, 2.07% נפגעים מינית, וכמעט 7% עדים לאלימות בבית.

3,173 ילדים שעברו התעללות התגלו על ידי צוותים רפואיים בשנת 2015. מקור המועצה לשלום הילד.

עמוס עוז הוא אחד מהסופרים הגדולים שהיו במקומותינו. הוא נולד בירושלים לשני הורים אקדמאים, אנשי רוח ורוויסיוניסטים. שהיה בגיל 12 אמו התאבדה ומתה והוא נשאר לחיות עם אביו בלבד. כשנה וחצי מאוחר יותר הוא עזב את ביתו ועבר לגור בקיבוץ חולדה שם גם הכיר את אשתו ולזוג נולדו 3 ילדים. עמוס עוז נפטר לפני כשנתיים לאחר מלחמה במחלת הסרטן אך השבוע חשפה ביתו, גליה, שהייתה עמו בנתק ארוך שנים, כי הסיבה לנתק הייתה אלימות והשפלות שספגה ממנו.

הנושא עורר גלים בתקשורת ובערוצים השונים החלו לדון בשאלה האם צריך להמשיך וללמד את כתביו של עמוס עוז בבתי הספר ואם כן, כיצד יש להביא את מה שחשפה ביתו לתכנית החינוך? אינני יודע מה הייתה האווירה בבית משפחת עוז וכיצד בדיוק התייחס עמוס לגליה וכיצד השפיל אותה אבל הנושא הזכיר לי את נעורי, סוגיה עמה אני מתמודד בשנים האחרונות.

אף פעם לא הרגשתי ילד מוכה

אולי כי בילדותי הנושא לא היה כה גלוי ומדובר אבל אבי ואמי נהגו להכות אותי, באמצעות חגורת עור, מגיל צעיר. זה היה העונש על כל מעשה שנחשב בעיניהם חמור ואני ידעתי שבכל פעם שאעבור גבול מסוים או אמרה את פיהם, אמי, ז”ל, תחכה לי עם חגורת העור של אבא ותיתן לי את המנה המגיעה לי. זה לא היה נראה לי מוזר, בזמנו והיה ברור לי שזו דרך החינוך המקובלת גם בבתי חברי. בל נשכח שבתקופה ההיא, עדיין היו בתי ספר (בעיקר דתיים) בהם נהג המורה להלקות את תלמידי באמצעות סרגל.

אבי היה בן בכור להורים ששרדו אך בקושי, את השואה. הוא גדל בבית עלוב בו המוטו היה “תגידו תודה שיש לכם אוכל” (כך סבתי סיפרה לי שבגרתי). אבי נאלץ לעזוב את לימודי בגיל 15 כדי לפרנס את משפחתו, מכון שסבי לא היה מסוגל.
אמי, לעומת זאת, גדלה בבית בו לא היה חסר דבר אבל החינוך שקיבלה היה קשוח מאוד ואלים, כפי שהיה נהוג בקרב משפחות מאזור אמריקה הלטינית.

היחסים ביני לבין הורי היו מאוד מורכבים. לא גדלתי בבית עמיד אך לא היה חסר לנו דבר. כסף לחו”ל, מסעדות ובתי מלון לא היה לנו, עד שהייתי כבן 18 אבל טיילנו הרבה בארץ, יצאנו לקמפינגים ולא היה חסר בבית דבר, מכוון ששני הורי עבדו מאוד קשה. אבי היה יוצא, כל בוקר, לעבודתו וחוזר רק בשעות הלילה (21:00 והלאה) וכל רצונו היה לזכות בקצת שקט כשחזר ואילו אמי הייתה מכינה לנו כריכים טעימים ויוצאת לעבודה, כמנהלת שווק. הרבה פעמים היא הייתה חוזרת ב- 14:00 להכין לנו ארוחת צהרים וחוזרת לעבודה עד 7-8 בערב.

גם היחסים בין הורי היו מורכבים. כילד אני זוכר, מצד אחד, זוגיות חמה והרבה מגע אך מצד שני הרבה מריבות ומתח, ללא אלימות פיסית, למיטב זיכרוני. בלי קשר למכות שקיבלתי, לא הסכמתי עם הורי כמעט על כלום. איני זוכר מדוע אבל זכור לי שכבר מגיל 15 רציתי לעזוב את הבית. לעיתים הייתי בורח וחוזר, עם זנב בין הרגלים, בלילה שהיה לי קר אבל בגיל 17, לאחר התמודדות עם מחלה לא פשוטה בגינה פיספסתי כמעט חצי שנת לימודים, החלטתי לעזוב את הבית ולרדת לאילת שם מצאתי עבודה, אצל קרוב משפחה רחוק ומשם הייתי חוזר למרכז רק לצורך התיצבות בלשכת הגיוס.

מצד אחד לא היה חסר לי כלום אך לא זכור לי שהייתה הבעת רגשות כלשהי בבית, הכול היה פונקציונאלי, פרוצידורלי ומותנה. “תסדר את החדר אחרת…”, “תוציא 100 במבחן אחרת…”. גם אינני זוכר את אמי או אבי אומרים לי שהם אוהבים אותי, כפי שאני אומר לילדי, כמעט כל יום, עד גיל 23, בערך, שיצאתי מביקור בבית הורי ואמי אמרה לי לפתע שהיא אוהבת אותי. אני זוכר שזה היה לי מאוד מוזר ושזה מאוד הביך אותי כי לא יכולתי להגיד לה שגם אני אוהב אותה בחזרה, פשוט לא חשתי כך למרות שיחסנו היו מצוינים. זה לא שלהורי לא היה אכפת ממני. אבי היה עוזר לי לעיתים בשעורים, בדרך “המיוחדת” שלו, קנו לנו בגדים, טילו עמנו ואמי חשה היטב מתי לא הינו במיטבנו ואף ניסתה לדבר עמנו על תחושותינו אבל למיטב זכרוני, לא היה חום בבית, עד שסבי וסבתי, מצד אמא, היו באים לבקר.

הייתי מחכה לביקורים שלהם, בכל יום שלישי. הם היו מגיעים לפני הצהרים, עושים לנו ארוחת צהרים ונשארים לארוחת ערב. אני זוכר את סבי, הקשוח, שמעטפת הקשיחות שלו החלה להשבר עם לידת הנכד הראשון, חותך את הסלט הקטן שלו ואני מתגעגע אליו. לא זכור לי שהייתי אומלל כילד אבל זכור לי שמגיל מסויים רק רציתי לעזוב את הבית וכמה שיותר מהר.

למרות כל זה, לא חשתי כעס עליהם בבגרותי, לפחות לא במודע. אבל היום אני יודע שזה השפיע מאוד על התנהגותי ותכונותיי. כל חיי הייתי מאוד סגור רגשית, לא חושף רגשות. רציתי לעשות הכול לבד, ללא עזרתם או עזרה של מישהו אחר ולא שיתפתי אף אחד ברגשותיי, אפילו לא את בנות זוגי. תמיד נהניתי בבדידותי לא פחות מאשר בזוגיות ולעיתים אף יותר. זוגיות תמיד נראתה לי כעול, ככלא, ולא חשבתי שאתחתן לעולם, למרות שאהבתי את בנות זוגי ונהניתי אבל תמיד התגעגעתי ל- לבד שלי. גם את העתיד שלי ראיתי במקצוע מאוד בודד – ימאי. היה ברור לי שאני אשרת בצי הסוחר, כל כחיי, במסעות רחוקים ובודדים ורק אחרי לחץ גדול מאוד ומתמשך מצד הורי, ויתרתי על חלום צי הסוחר ומשכתי את מועמדתי לתפקיד קצין שלישי.

עם השנים התבגרתי והפכתי לאב והנושא החינוך נפתח בשיחות עם חברים וקרובי משפחה ולפתע גיליתי שדרך בה חונכתי הייתה חריגה, אפילו במקומות שמרנים יותר מהמקום בו גדלתי. לא כל אחד קיבל מכות עם חגורה או אפילו סטירה. לא לכולם עשו תנאים, כל הזמן ובכל זאת, עדיין לא הצלחתי לכעוס. היה ברור לי שהורי רצו רק בטובתי ושהם פשוט לא הכירו דרך אחרת אך מצד שני לא הרגשתי קרוב אליהם עד מותה של אמי (לפני שנתיים).

האם יש נסיבות מקלות להורים המחנכים באלימות?

כאשר שמעתי את סיפורה של גליה, הלכתי מיד ובדקתי את הרקע של עמוס עוז, לכן גם התחלתי מאמר זה עם סיפורו האישי של עוז, כדי לחפש נסיבות מקלות עבורו כשם שחיפשתי עבור הורי, בכל זאת, הוא נולד ב 1934, בתקופה בה לא היו תכניות בוקר בהם יושבים מומחים ומקשקשים שעות על חינוך. הוא גם גדל במשפחה שסביר להניח שחיה היו לא היו פשוטים. אמו התאבדה כשהיה בן 12, הוא היה יתום מגיל צעיר, עזב את ביתו ועבר להתגורר לבד בקיבוץ חולדה, חיים לא פשוטים עבור ילד. אם כן מדוע קשה לגליה לקבל כל אלו כנסיבות מקלות?

זוהי כמובן לא ביקורת על גליה ולא הצדקה של התנהגותו של עמוס עוז. אינני בטוח שהדרך שלי, לסלוח (אני חושב) היא הדרך הנכונה. אולי דווקא לנתק קשר היא דרך טובה יותר (בטוח לא דוגמה טובה לילדים)

שנים לאחר שהשתחררתי מהצבא, אמי החלה לשוחח עמי על המכות. היא הבינה, משיחות עם חברות ומהטלוויזיה, שהמכות היו טעות נוראה וראתה צורך להסביר לי. היא טענה כי זה החינוך שהיא ואחיה קיבלו מסבא ושגם סבי קיבל מאביו, מכות כעונש. לטובתם אני יכול לומר שלא הייתה אז מודעות לנושא או ספרים שעזרו להם להבין כיצד להתנהג עם ילדיהם. גם החיים שלהם כילדים היו מאוד קשוחים ובלי כל המותרות איתם אנחנו גדלנו. הם גם עבדו מאוד קשה וזה לא פשוט לגדל 3 ילדים שאתה עובד מבוקר עד ערב ומצבך הכלכלי די לחוץ.

מות אמי, המפתיע, הציף אצלי רגשות שלא הכרתי עד גיל 50. פתאום התחלתי להרגיש, להיפתח רגשית, לשתף ולנתח את מחשבותיי כדי לנסות ולהבין מה מתוך סך תכונותיי נובע מהמכות שנהגתי לקבל במהלך ילדותי ומדוע אני לא כועס? מדוע אני מגלה כל כך הרבה סלחנות כלפי משהו שהיום יכול להכניס הורה לכלא.

בכל ילדותי כעסתי על הורי אבל משום מה, בבגרותי, אני לא מצליח לכעוס עליהם או לשפוט אותם וסולח להם על הדרך בה בחרו לחנך אותי.

רונן ענבר
נכתב על ידי
איש הייטק ותיק ויזם. כיום מסייע ליזמים להביא את המיזם שלהם מרעיון למציאות. כמו כן בבעלותי חברה לניהול ופיתוח מוצרי תוכנה. מוותיקי הכותבים בפורטל תפוז בעבר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .