בלוג אישי

ביפולרית – פרק 2

ביפולרית - בלוג אישי על מניה דיפרסיה
עיצוב וכתיבה: ביפולרית

אני לא יכולה יותר

בזמן הדיכאון הכבד, לא רק הצרכים נשארו מאחור. נעלמו גם הרבה יכולות, שביחד הרכיבו את כל כולי, ובהיעדרן לא נותר דבר ממני.

  • נעלמה היכולת ליהנות. שום דבר לא הסב הנאה. כלום. לא שופינג. לא מוזיקה. לא אכילה (כולל המזונות האהובים עליי). לא צפייה בטלוויזיה. לא שיחה עם אדם קרוב. לא סקס. לא מתנה. לא ספורט. שום דבר, מלבד חיבוקים (חיבוקים עם אנשים הקרובים אליי חיזקו אותי קצת, על אף שלרוב הם גרמו לי לדמוע אף יותר).

קשה לקום מהמיטה

  • באופן כללי, נעלמה היכולת להתרכז בכל דבר, כולל צפייה בסדרה מטופשת בטלוויזיה. כולל הקשבה בשיחה.
    באופן פרטני, נעלמה היכולת להתרכז בקריאת ספר – שזה עצוב מאוד לתולעת ספרים כמוני. מאז שלמדתי לקרוא ועד שהחל הדיכאון הכבד גמעתי ברצף ספר אחר ספר. לאורך כל התקופה השחורה הצלחתי לקרוא רק ספרים על דיכאון ועל ביפולריות:
  1. “נפש לא שקטה – זיכרונות על מצב רוח ושגעון” מאת פרופ’ קיי רדפילד ג’יימיסון, ביפולרית, ששרדה את ניסיונות ההתאבדות של עצמה, וממשיכה, בחסות הליתיום, להיות מרצה וחוקרת מצליחה.
  2. “פעמון הזכוכית” מאת הסופרת והמשוררת האמריקאית סילביה פלאת – הספר, שמתאר בפרוטרוט שלל שיטות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי, יצא לאור בשנת 1963, חודש בלבד לפני שפלאת בת ה-31 התאבדה.
  3. “היי, מישהו שומע אותי” – רומן גרפי מדהים מאת אורית עריף, שמתארת בכנות מהפנטת את הדיכאון, את הבדידות ואת טיפולי ההפריה שלה – עם כל השלושה יכולתי להזדהות בענק.
  4. “חשכה נראית – זיכרון של שיגעון” מאת ויליאם סטיירון, סופר מצליח ומפורסם, שכתב בין היתר, את “בחירתה של סופי”, ומתאר בכנות חשופה את הדיכאון שלו, כולל מנייה של כל שיטות ההתאבדות. הוא ניצל בזכות אשפוז פסיכיאטרי ארוך יחסית, ומציאת איזון התרופות הנכון.

מלבד ספרים על שיגעון, לא הצלחתי לקרוא יותר מפיסקה משום דבר, וכשעברתי לפיסקה הבאה לא זכרתי מה קראתי קודם לכן.

  • נעלמה היכולת לחייך לצחוק. אני לא יודעת לזייף. לרוב אפילו לא ניסיתי. בני האהוב ניסה להצחיק אותי ללא הרף, ללא הצלחה. הוא לא קנה את החיוכים העקומים שלי.
  • נעלמו הרצון והיכולת לשוחח עם כולם, כולל מכרים מהשכונה, מוכרים בחנות, משפחה וחברים. בהיעדר מילים, בעודי סובלת מחרדה חברתית משתקת, התקשיתי מאוד לשוחח. לרוב לא הצלחתי להגיד יותר משתי מילים ברצף.
    לעתים פחדתי גם לדבר עם בנזוגי, כדי לא להדאיג אותו, אז שמרתי כמעט הכול בפנים.
  • נעלמה היכולת לכתוב (כל דבר, גם ברכות לחברים ולמשפחה, גם סמסים אינפורמטיביים, גם מענה לסמסים פשוטים המכילים שאלות. מאוד התקשיתי לקבל את ההחלטות הפשוטות ביותר).
    כתיבה היא אני. אני כותבת מגיל 6, וכישרון הכתיבה שלי תמיד הגדיר אותי. הכתיבה תמיד אפשרה לי לפרוק את כל נפשי, ולהתנקות מהכאב ומהרעל. בזכות כישרון הכתיבה שלי הייתי תלמידה מצטיינת – גם אם לא הייתי בקיאה בחומר, הייתי “מורחת” משהו, ומקבלת את מירב הניקוד, על החפירה…
    בזכות כישרון הכתיבה שלי אני מתפרנסת מכתיבה עיתונאית ושיווקית כבר יותר מ-20 שנה.
    איבוד יכולת הכתיבה הרגיש כמו כריתה של איבר חיוני בגוף. בלי היכולת לכתוב הרגשתי שאין לי ייעוד. שאין לי מפלט. שאני ריקה מתוכן.
  • נעלמה היכולת לעצב. ואני מעצבת גרפית כבר 15 שנים. אני מתפרנסת מגרפיקה, בצד הכתיבה השיווקית, מאז שהקמתי את העסק שלי. רוב לקוחותיי דבקים בי כבר שנים רבות, חלקם יותר מעשור, רק בגלל הכישרון שלי.יש לי מאות מתחרים, שעכשיו כולם טובים ממני. מה עושים עכשיו, כשאי אפשר לעצב יותר? כשאין יותר יצירתיות? כשכל מה שאני מייצרת נראה לי מכוער ולא מקצועי?
  • נעלמה היכולת לעבוד – כשאי אפשר לכתוב, ואי אפשר לעצב, ואי אפשר לדבר, במיוחד עם זרים, איך אפשר לעבוד?

בפרק הבא אשתף אתכם בניסיונות שלי לשלב בין דיכאון לעבודה… אני הצלחתי לעבוד רק עם קלונקס, ורק לאחר שהשלמתי עם כך שהתוצרים שלי בינוניים והפסקתי להילחם במוח. כמה שאפשר.

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
4 תגובות

4 תגובות

  1. Avatar

    ס

    30/11/2020 21:29

    אהובה, רואים שכתיבה היא כישרון שלך ואיזה יופי שיש לך כלי להוציא את הפנים אל החוץ. מאחלת לך המשך כתיבה מרפאת שתיגע בעוד נשמות ותביא ללמידה או הזדהות, הגברת מודעות ותחושה שאף אחד לא לבד.

  2. מאניה-דיפרסיה

    01/12/2020 07:41

    תודה רבה לך, על המילים מחממות הלב. מקווה שכל הדיכאוניים, החרדים והביפולריים קוראי העברית ירגישו פחות לבד עכשיו 🤗

  3. galoran7

    02/12/2020 15:09

    טקסט חשוב.
    בדיוק הוספתי את פעמון זכוכית לרשימת הקריאה שלי לפני כמה ימים.
    אמרו לי פעם שלהילחם במוח זה מה שמוביל לתוצאות לא טובות,
    ואנחנו צריכים לדעת להתמודד ולהסתפק בתוצרים שהם טובים (לא מצוינים), גם בעת שהם נראים לנו גרועים.
    לא תמיד אנחנו בתקופה מספיק בשלה כדי לבקר את עבודתנו.

  4. Avatar

    Cutie Pie

    03/12/2020 18:15

    הגיע הזמן שאנשים יפסיקו לפחד ממתמודדי נפש כאילו הם מדבקים. אף אחד לא משוגע, החיים האלה משוגעים, מה שהנפש מייצרת זו תגובה לחוויות טראומטיות וזה טבעי ותקין. יש לגוף ולמוח שלנו יכולת מדהימה לנסות לתקן את הצרכים החסרים, גם של הנפש. זה לא נוצר יש מאין

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .