בלוג אישי

מחקתי לעצמי את המוח (ביפולרית – פרק 3)

מחקתי לעצמי את המוח עם הסמים
עיצוב וכתיבה: ביפולרית

לאורך שנת הדיכאון הכבד שלי איבדתי את המילים. לא הצלחתי למצוא אף פעם את המילה הנכונה. לא זכרתי את רוב הדברים שידעתי בעבר. לא הצלחתי לכתוב יותר מפסקה ברצף, וגם זה במאמץ עילאי. מפני שנעלמו לי המילים, הייתי בטוחה שנמחק לי המוח, לצמיתות. 

הלופ הקוגניטיבי

התלוננתי בלי הרף באוזני הבנזוג שהפכתי למטומטמת, ושקראתי בויקי-רפואה שמאניה-דיפרסיה עלולה לגרום להפרעה קוגניטיבית (הפרעות קוגניטיביות בהפרעה דו-קוטבית). הגבר התעקש שהכול בסדר, ושתחושת אובדן היכולות נמצאת רק בראש שלי, והיא נובעת מחרדה. ידעתי שהוא משטה בי (אולי הוא עצמו האמין בזה, ואם כן – לא ברור למה…).

מאז שהבנתי שהיכולות הקוגניטיביות שלי פגומות, הייתי בלופ מתמיד על נושא אובדן המוח, שכולל את אובדן הידע, אובדן היצירתיות, אובדן הדעות, אובדן הרעיונות. זה היה אחד החלקים הקשים ביותר בדיכאון.

בתחום הנורמלי

בגלל הפחד שנעשיתי טיפשה ודמנטית, ביקשנו מהפרופסור שימליץ לנו על מבחן קוגניטיבי מקוון (למעשה בן הזוג ביקש. אני הייתי מטומטמת מכדי לחשוב על זה…). ביצעתי מבחן לבדיקת הזיכרון לטווח הקצר, שהיה נוראי ומבעית (הלב שלי דפק בעוצמה לאורך כל הבחינה) והתוצאות יצאו בתחום הנורמלי. הפרופסור טען שהמבחן מוכיח שהבעיה הקוגניטיבית נובעת מהחרדה. הוא אמר שאחרי שאני מתגברת על שלב החרדה הביצועים שלי טובים.

קוק בשירותים - ביפולרית מסוממת

הכול בגלל הסמים

אבל בכל זאת לא האמנתי.

חשבתי שבמו ידיי מחקתי לעצמי את מרבית תאי המוח, בגלל חזירותי הבלתי נשלטת לסמים פסיכואקטיביים בתקופת המאניה, וגם לפניה (גראס נקי בכמויות מטורפות, אטנט – סוג של ריטלין, קוק, MD, LSD). את כל אלה שילבתי עם נוגדי דיכאון במינון מקסימלי שלקחתי מגיל 20 ועם כמויות אדירות של אלכוהול.

במשך שנה יצאתי בכל סופ”ש לבלות לבד, בלי הבנזוג, במסיבות טכנו רוויות סמים. הייתי מחוקה לחלוטין ומקפצת במשך שעות ברחבה, סוגדת לדיג’יי. הייתי מחוקה במיוחד בשירותים, שם הייתי עושה קוק עם כל מי שרק הסכים לחלוק איתי.

שכחתי לרגע שהזדקנתי, ושמה שהגוף והמוח הצליחו לספוג בקלות בגיל 20 – זה לא מה שאפשר לשאת בגיל 40+, במיוחד אם יש רקע של הפרעת מצב רוח.

קינאתי אפילו בעצמי

לאורך כל תקופת הדיכאון, קינאתי בכל האנשים שמצליחים לחשוב, לדבר ולכתוב. כולל הטיפשים שבהם.

קינאתי אפילו בעצמי, על מה שהייתי פעם, על איך שכתבתי, על איך שדיברתי, על איך שעיצבתי וחשבתי. קינאתי במיוחד בבעלי הגאון, שהוא האיש החכם ביותר שהכרתי אי פעם. לא הבנתי מה הוא עושה איתי, עם המוח המדהים הזה שלו? איך הוא מסתפק בי? האמנתי שהוא צריך למצוא אישה ראויה יותר, אישה שיוכל לנהל איתה שיחה בגובה העיניים. המלצתי לו לעשות את זה.

בכל פעם שהוא עזר לבני בשיעורי הבית, קינאתי בטירוף בכל הידע שלו – בתנ”ך, בעברית, בחשבון…. הגבר הזה יודע הכול. כיוון שבתקופת הקורונה בילינו שלושתנו כל הזמן יחד, נחשפתי לעוד ועוד טפחים מחוכמתו של הגבר שלי, ולא הצלחתי להבין מדוע בחר דווקא בי.

כיוון שהאמנתי שחוכמתי ויכולת הדיבור שלי נעלמו ממני לנצח, הזלתי דמעות בלתי נשלטות בכל פעם שבני ובנזוגי ניצחו אותי במשחק קופסה… והיה שפע רב של משחקי קופסה בתקופת הקורונה – לרוב כמה פעמים ביום. הפסדתי בכל משחקי החשיבה.

אישה טיפשה

אחרי 43 שנים שבהן הייתי משוכנעת שרמת האינטליגנציה שלי גבוהה מהממוצע, פתאום הייתי צריכה להתנהל בעולם כאישה טיפשה. אישה שלא זוכרת כלום. גם לא מה שעשתה לפני דקה. כמו אחרי שאכטה, רק בלי הפאן של השאכטה.

אישה שלא מצליחה להתרכז יותר ממשפטים אחדים, גם לא בסדרת טלוויזיה מטופשת.

אישה נטולת ידע כללי, שלא מצליחה להשיב על שיעורי בית לילדים בכיתה ד’.

אישה שלא מצליחה לעבוד, כי שכחה איך כותבים ואיך מעצבים.

אישה נטולת יצירתיות, נטולת רעיונות, נטולת דעות.

אישה שלא מצליחה לחשוב, שלא לדבר על ללמוד מידע חדש.

אישה שצריך להסביר לה הכול לאט לאט, בשלבים ברורים, כדי שתבין.

אישה שלא מצליחה לקרוא ספרים או לכתוב יותר מפסקה.

אישה נטולת תחומי עניין ותחביבים.

אישה נטולת.

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
2 תגובות

2 תגובות

  1. KingMil

    26/12/2020 00:12

    הכתיבה שלך מדהימה, פורצת, אמיתית וחשופה- זה האקס פקטור שאין לרוב.
    בנוגע לתוכן, קמתי באופטימי שלי אבל באמת מאמין (או רוצה) במנטרות הבאות…
    אנחנו לא ההגדרה שנתן לנו הגוגל, השכן מלמעלה שראה אותי בלי מגבת, האפס מהכיתה שראיתי על מרצדס לפני שבוע והוא היה כל-כך ילד נזלת אז איך בכלל…., לא מה שכתוב בDSM החדש שיצא, לא ה4 גבולות של הריבוע בבעיה הגיאומטרית שהגדירו אותנו.
    אנחנו זה, יחד עם כל החוץ מסגרות שהחלטנו שנהיה.
    וכל זה ריפרס טו גבהים ומורדות- אפשר להגיע לאיזון, אפשר להגיע לדגל אדום בים עם עליות וירידות מטונות וכאלה שמותר לשחות מול הדגל של המציל- אנחנו המציל כשבחרנו להיות כאלה.
    חיבוק וירטו, ונובי גוד קרוב ושמח (לא לשתות יותר מדיי, זה באמת לא טוב עם תרופות)

  2. מאניה-דיפרסיה

    27/12/2020 12:29

    כמה נעים לי לקרוא את התגובות שלך (-: תודה רבה.
    מוזמן להציץ בתכנים נוספים שלי באתר שלי: http://www.mania-depression.co.il

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .