בלוג אישי

בלקספייס – חלק מכל אחד מאיתנו

קרדיט: עיצוב אישי

הסדרה ‘בלקספייס’ אומנם סיימה של שידור הפרקים שלה, אבל היא חלק מחיינו ביום יום. לכל אחד ואחת מאיתנו הייתה חבורה כזו אחרת שהתאכזרה לקבוצה אחרת או בודדים בבית הספר היסודי, החטיבה או התיכון. ויכול להיות שגם אחריי בצבא, בעבודה ובכלל בחיי היום יום.

למי שלא הספיק לצפות, אציין שהסדרה מגוללת בתוכה סיפור של בני נוער בתיכון במרכז הארץ, בו בני טובים יוצאים במסע נקמה כנגד קבוצת האליטה בחברה בה הם לומדים מאחר והם עשו מעשה נורא של התעללות חוזרת ונשנית באחרים יותר חלשים וגרמו לאחד מהם להתאבד, סיפור שהמנהל חנוך לכאורה ברצון לשמור על שפיות הילדים מונע את הפרסום שלה ומספר שהנער המדובר עידו לב שמו לא התאבד אלא בסך הכך פלט כדור מנשקו של אחיו, בעוד לאבא ידוע גם ידוע שהילד התאבד.

מבלי להיכנס לפרטים הסיפור הזה של עידו לב הזכיר לי סיפור אמיתי משנת 2011 ושמו של הנער דיאז היה דודאל מזרחי ז”ל, דודאל מזרחי נער שסיפורו לא יצא ממוחי כבר שנים. כל פעם שמדברים על חרם, דחייה או נידוי והתעללות בילדים ובני נוער הסיפור שלו עולה בזיכרוני. מדהים כמה לא הכרתי את הילד הזה אבל סיפורו נוכח בחיי, קיים בראשי ומהדהד בכל פעם שמדברים על משהו דומה. דודאל נער בן 15 שהתאבד אחרי שסבל מבריונות ברשת שכללה הצקות, העלבות, סרטונים וכו ברשתות המדיה השונות אשר צילקו את נפשו עד שעשה את המעשה ההוא ולקח את חייו בשנת 2011.

הסרט הקצר שערכו במשרד החינוך על הסיפור של דודאל מזרחי ז”ל-

ב’בלקספייס’ אנחנו מגלים שלנערים יש רשת מסרים סודית, במקום להיות ברשתות המוכרות ‘פייסבוק’ או ‘אינסטגרם’ וכו’ הם מבלים שם ימים שלמים ובעיקר מגוללים שם סיפורים ודברים ששומרים לעצמם. משם אנחנו מבינים שככל הנראה אף אחד מקרוביהם של הנערים לא מכיר אותה, והדבר נוכח כי הסרטון של ההתעללות של עידו לב ימים ספורים לפני מותו פורסם שם ואף אחד לא שבר את קשר השתיקה. אף אחד מהנערים ששם פשוט לא אמר דבר על המראות שראה. סיפור שאנשים חווים יום יום ואולי הקורונה קצת עזרה להרגעת הרוחות או לפחות הפחתת ההקנטות ברחבי בתי הספר ומסגרות החינוך השונות. למי שחושב שזה פסח על הנערים במדיות השונות שיחשוב שוב ויסתכל ברשתות מה קורה שם.

פרק הסיום של העונה לצפייה ישירה למי שלא צפה עדיין:

לוגו בלקספייס- מתוך אתר ויקיפדיה

קרדיט: ויקיפדיה

מי שחווה התעללות פיזית ככל הנראה יחווה התעללות ברשתות המדיה השונות.

סיפור ‘בלקספייס’ האמת הזכיר לי גם אותי, כנער לא הייתי אהוד במיוחד וזה בלשון המעטה. כנער חוויתי בדידות, נידוי ודחייה ובעיקר הצקות ללא הפסק. היו לי כינויים שונים ומשונים כמו “חיידק”, “ג’וק”, “משקפופר” ועוד. אלו הם כינויים שאני עד היום זוכר כל סיטואציה שבה הם נאמרו. פעם אחת בחטיבה ה’ (שם בדוי) בחולון, אי שם בכיתה ז’ קיבלתי נכשל במבחן אנגלית, המורה ראתה לנכון להקריא ציונים לכלל הכיתה של כולם. והציון שלי שלא היה עובר הוקרא בקול ברור וחד, אני שהייתי אז טיפה יותר מחובר לרגשות פרצתי בבכי, והכיתה במקום להכיל ולעודד עשתה כצפוי בעבור הילד המוחרם ופרצה בצחוק גדול על הנכשל שלי, אני שהייתי שבר כלי יצאתי מהכיתה בבושת פנים. כן גם אני חוויתי התעללות כילד, גם אני חוויתי מצב לא נעים ולא אחד כמוהו מילדים בחטיבה, ביסודי ובכלל בכל מסגרת. גם בתיכון שבו למדתי ק’ (שם בדוי) בעיר חוויתי הצקות חוזרות ונשנות בעיקרם כנער עם משקפיים היו אלה שבירת משקפיים חדשות לבקרים וזריקת התיק שלי למקומות לא מקומות כמו פח אשפה, מחוץ לחלון ועוד.

‘בלקספייס’ לא השאירה אותי אדיש, כאבתי את הסיפור של עידו לב, איתמר, ליבי, דור וערן כאילו היה זה סיפור חיי, יותר נכון לומר שחזרתי לבית הספר היסודי, לחטיבה ולתיכון בה הייתי דחוי בעת הצפייה בפרקי הסדרה. אפילו בעצמי נזכרתי בפעמים האלה שהרצון לנקום קיים ומכונן בך ואתה מנסה לחשוב איך תעשה את זה אבל הרעיון לא רוקם עור וגידים ולכן ההתעללות נמשכת. להגיד לכם שלא הרגשתי שליבי יוצא לרוצחים של הנערים ?! אשקר אם אומר כך. ליבי יצא והרגשתי הזדהות מלאה עם הנערים שרצחו בשם הנקמה. וזה שרצו לפגוע במנהל רק מוכיח שהכל מסריח מהראש, שהראש שהוא חנוך המנהל והוא שרצה לשמור על השפיות שלהם גרם להם להיפך הגמור מכך ולתכנון מסע נקמה מתוכנן היטב ולפרטי פרטים.

הסדרה נגמרה אבל החיים ממשיכים, נערים כמו תום, מירב, צחי, יהלי ושיר הם נערים קיימים בחברה הישראלית ובעולם ובכמעט כל מסגרת חינוכית כזו אחרת וכל שכבה, שמתעללים חדשות לבקרים בנערים אחרים. לפעמים מחוסר ביטחון בעצמם הם מתנכלים ביותר מוצלחים בלימודים וכו ולפעמים פשוט הרצון להיות חבורה חזקה גובר והם עושים לשם החבורה הרבה שפוגע באחר. ככל הנראה הם את הצלקות שעשו באחר לא יזכרו לעולם אחרי אותה שנה אותה תקופה, אבל אנחנו הנערים שחוו את הדבר ניקח איתנו לעולם את הזיכרונות, האמירות ושלל ההצקות וסוגי ההתעללויות שחווינו בכל שלב בחיים. ככל הנראה הדבר יחזור על עצמו גם במקומות אחרים כי זה דבר שאנחנו מושפעים ממנו בצורה קשה וצלקת כזו היא דבר שמחתים חיים שלמים.

מכאן אני רוצה לפנות לקוראים, הורים לילדים “מקובלים” והורים לילדים “פחות מקובלים” תהיו ערניים, אימו של דודאל מזרחי לא ידעה דבר עד מותו, הוריו של עידו לב לא ידעו דבר עד מותו, אמא שלי לא ידעה דבר עד שקראה את הבלוג שלי פעם, הוריהם של הנערים הרוצחים בסדרה לא ידעו דבר עד תפיסתם או התאבדותם. אל תהיו שאננים, הילדים שלכם חווים משהו בטוח במהלך התיכון, תדאגו להיות שם, לעטוף ולהכיל, ובאמת להיות הורים שאם צריך להעניש את הצד הזה שמתעלל למרות שהוא ילדך. כי הצלקות האלה ישארו איתי לאורך כל החיים, לעיתים הם יהיו יותר חזקות ונוכחות (בעיקר במסגרות חברתיות) ויגרמו לי להתבודד ולרצות שקט ולהיות לבד, ולפעמים הם פשוט יהיו שם בתת מודע אומנם לא פעילות ונוכחות אבל קיימות שם. בקיצור הם איתי ועם כל נער שחווה דבר דומה לכל החיים.

זהו, עד כאן להפעם, הילד שהייתי היה ונותר עוד בחיי. מי ייתן ואדע לרפא באמת את המכאוב וחוויות העבר ועד אז, אמשיך כנראה להוציא הכל לכתב. תודה לקוראים שקראו עד פה ומוזמנים לשתף ולהגיב בתובנות שלכם.

המשך סופ”ש נפלא

איילוס
נכתב על ידי
אייל לירז לוי, בן 29 מחולון. מאמן לתזונה נכונה- אורח חיים בריא ומנחה NLP. בוגר תואר ראשון B.A. בחינוך ועובד הוראה בעברו.
תגובה 1

1 תגובה

  1. מאניה-דיפרסיה

    25/01/2021 11:15

    וואהו. בהחלט. כל כך. הזדהיתי עם כל מילה.
    גם אני הייתי ילדה דחויה, מהגן עד כיתה ח’. לעתים אני לא מבינה איך שרדתי את זה כדי לכתוב את זה… קשה. אבל עברנו את זה. סחתין עלינו.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .