בלוג אישי

סיפורי קורונה: חזיות מהמרפסת

כביסה תלויה. קרדיט: Jason Briscoe - Unsplash

עכשיו כשהוא עובד מהבית הוא רואה את החזיות שלה מהמרפסת ולא מצליח להתרכז.

אתמול הן לא היו שם. מצחיק, דווקא כשהוא לא יכול לצאת מהבית, הוא רואה דברים בחוץ שתמיד היו במרחק נגיעה ואף פעם לא תפסו לו את העין. הוא סופר חמש חזיות. שחור, קרם, שתיים לבנות ואחת צהובה נועזת. כמו שתי שמשות חלמוניות שמחוברות בחוט עפיפוני. עוד שנייה היא עפה מהחבל, עדינה מידי בשביל הרוח הירושלמית הזאת.

כמעט קרא לשכנה, להגיד לה שהרוח חוטפת לה את החזייה, ואז הבין שהוא לא יודע מיהי, או איך קוראים לה, ואם זה בי-75 או 80.

הוא מנסה להיזכר מתי עמד במרפסת לאחרונה. מתי ראה כביסה תלויה של אנשים אחרים.

הוא גר ברחביה כבר שש שנים, לפעמים היה יושב במרפסת, לרוב עם כוס תה או קפה שחור, אבל לא כל יום. לא כל היום. לא ככה. עכשיו הוא קם להשתין. יוצא מהסינוור המרפסתי ונכנס אל הקרירות של הסלון.

כל יום הוא במרפסת, על הכורסה מול הלפטופ ועובד. שקוע עד מעל הראש במשימות, דוחף מספרים לטבלאות, משפטים לשורות, הכול בריבועים מסודרים ועם תוצאות הגיוניות. התואר במערכות מידע ממוחשבות בא לו בקלות, כבר מגיל קטן הייתה לו משיכה לקווים ישרים.

זוויות ישרות. קרדיט: Will Mu – Pexels

אבל היום הוא רואה את החזייה הזו, עיגולים חופשיים באוויר, בלי זוויות.

ארבע החזיות האחרות אולי פחות מושכות את העין, אבל עדיין מושכות את הלב. חזיות פשוטות, אינטימיות. בלויות מכביסה. בלי לשים לב הוא תוהה איך נראית אותה שכנה מסתורית, אולי ראה אותה מתישהו במכולת? בתחנת אוטובוס?

הוא משרטט בראשו את היקפיה, ממדים משוערים, ואחר כך מצייר לעצמו גם דברים פחות בשרניים. הוא מדמיין את השיער שהיא מעבירה מאחורי האוזן, את העיניים החומות הנוצצות, את החצי חיוך שלה, רק עם הצד הימני של הפה.

הוא מדמיין את ההבעה שלה כשהיא מתרכזת, לפני מבחן חשוב של סוף סמסטר. את הרגליים שלה זזות כשהיא מזמזמת שיר תוך כדי שטיפת כלים. את הכתף הקשה שתפנה אליו כשתהיה מאוכזבת. כן, היא בטוח תהיה מאוכזבת ממנו באיזה שהוא שלב. ככה הן כולן, או שהיא תהיה שונה?

מדהים כמה קצת בד דרוש כדי לדמיין עולם ומלואו. אישה.

הרחוב הירושלמי ריק, כולם ספונים בבתים. גם הוא בסוג של בידוד, אז למה הוא מרגיש כל כך חשוף? כל כך חושף? כל כך בתוך מחשוף?
הוא לא רצה אהבה במשך שנים, לפחות זה מה שסיפר לעצמו. אך תמיד חיפש אותה.

בטיולים בדרום אמריקה, באוניברסיטה בבאר שבע, במסיבות רועשות ושיכורות בתל אביב, ברשתות החברתיות. תמיד מרחוק, אף פעם לא מספיק קרוב בשביל להרגיש באמת בנוח, להרגיש בית.י

יומיים עברו והוא עוד חשב עליה. רקם לה שמות וגילאים מתחלפים, דמיין להם חיים משותפים.

הדייט הראשון, הטיול לחו”ל, ההצעה, ההריונות. מצא את עצמו יושב במרפסת, בלי הלפטופ, רק בוהה במרחק שבין המרפסות שלהם, מחכה לראות את הדמיון הופך למציאות, את החלום הופך לאישה.

חבל כביסה. קרדיט: Karolina Grabowska – Pexels

בסוף הוא פספס אותה, כמובן. שלושה ימים אחרי שהופיעו החזיות, פתאום הן נעלמו.

איך זה קרה? ניסה להבין. מתי היא הייתה כל כך קרובה והוא לא ראה? לרגע חש שהקירות סוגרים עליו יותר מאי פעם, יותר מכל השבוע האחרון. הוא הרגיש חנוק, לבד, עירום. חבל ריק שהורידו ממנו את כל הבגדים.

כשעצר לרגע להסביר לעצמו את מה הוא מבכה בדיוק, לא ידע מה לענות, רק הרגיש בתוך תוכו שאיבד משהו שלא היה לו כבר הרבה זמן.

הערב הגיע והוא עוד במרפסת. כשנדלקו אורות הרחוב, נדלק בראשו רעיון.

מאה מטר זה מאה מטר, גם בין מרפסות. בין אנשים. בין אהבות לא ממומשות.

בשיער פרוע הוא יוצא את ביתו. עשרים מטר, שלושים, ארבעים ושבע מטר והוא כבר מניח את רגלו על הרצפה של מבואת הבניין שלה. הרחוב ריק, גם הבניין דומם, איש לא היה שם כדי לחזות בשיגעונו. הוא נכנס פנימה וקופץ את המדרגות שתיים שתיים, סופר את הקומות. הוא יודע בדיוק איפה המרפסת שלה נמצאת.

הכניסה לביתה נראית כמעט נזירית, חפה מכל אינטימיות. הוא עומד מולה מתנשף. על הדלת שום שלט. פתאום הוא תוהה, האם היא? האם לא?

הוא מתלבט אם לדפוק.

סירנה צורחת ברחוב, צפצוף עולה ויורד. הוא נבהל וכמעט בורח.

זהו זה, הכול נגמר, המשטרה באה לקחת אותו. סוטה חזיות, מפר צו בידוד, מי בכלל יוצא מהבית בסנדלים עם גרביים? אולי זאת משטרת האופנה – מה עכשיו יעשה במעצר, מה יגיד להורים? והכול בגלל כמה חזיות שהתנפנפו מהמרפסת…

די. הוא לוקח דקה של נשימה ארוכה. הסירנה עברה ואף אחד לא בא. הוא שב לעצמו, לשפיותו, לרגליים שמזיעות בתוך הגרביים כשהוא עומד מול הכניסה. עוד לא הגיע הזמן, הוא חושב וחוזר לביתו, אחכה לפעם הבאה שהיא תתלה כביסה.

שב כלעומת שבא. קרדיט: Mark Neal – Pexels

 

מור משרקי
נכתב על ידי
מור, בת 27. גבעתיימית טריה וירושלמית באופי. מצטיינת דיקן בתואר בקרימינולוגיה ובספרות עברית. בימים קופירייטרית במשרד פרסום ובלילות כותבת על כל דבר אחר, כולל סיפורים עליכם, כנראה. חיה קריאה ונושמת כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .