בלוג אישי

דד-ליפט: הרמה שבא למות

דד-ליפט
תמונה: Victor Freitas - Pexels

דד-ליפט כשמו כן הוא – הרמה שבא למות. לאלו שאינם בקיאים במושגי הרמת המשקולות, אנסה לפשט את טכניקת התרגיל: בעיקרון זה מאוד פשוט – דמיינו משהו על הרצפה; צעצוע של הילד, תחתונים של הבנזוג או כל דבר אחר שלא ניתן לבעוט מתחת לספה ושצריך אשכרה להרים. עכשיו דמיינו שהרמתם את זה. רק הרמה, בלי הנפה באוויר, בלי קפיצה. הרמה פשוטה, בגב ישר ובכיפוף ברכיים קל, ואז פשוט אתם שומטים את האובייקט חזרה לרצפה וחוזר חלילה

אני מודה יש דברים יותר מרגשים בחיים, יש גם פעילויות ספורט יותר דינמיות, אבל יש אנשים שעדיין מפיקים מזה הנאה.
אני לא אחד מהם. גם בבית, בחלוקת התפקידים, אני זה שזורק את הדברים על הרצפה אך מעולם לא מרים. עם זאת, קרוספיט אינה תכנית כבקשתי, ומדי פעם אני צריך לתרגל גם את הדד-ליפט.

תקראו לזה צחוק הגורל, תקראו לזה צדק פואטי, אך באחד מאימוני הדד ליפטים התרגיל הצדיק את שמו, וההרמה האחרונה הייתה פשוטה כמשמעה – DEADlift.

יום לאחר מכן, התעוררתי עם גב תפוס ויכולת תנועה שמסתכמת בשכיבה אופקית ולחיצה על כפתור בשלט. כשהגוף משותק, הראש עובד שעות נוספות, וכשהראש עובד שעות נוספות, המחשבות הופכות ביזאריות, פאטליות ודמוניות יותר ויותר.

לא האמנתי שאחלים, חשבתי שאלו הם ימיי האחרונים בין החיים.

במקרה הטוב פריצת דיסק, במקרה הפחות טוב והיותר ריאלי, ניוון שרירים, קריסת מערכות טוטאליות ומוות בייסורים. גוגל אגב, אישש את כל החששות. לאחר שהשלמתי עם מותי, חשבתי מה ארצה לעשות בשעות האחרונות של חיי? לנוכח העובדה שהפעולה היחידה שאני מסוגל לעשות היא ללחוץ על כפתור בשלט, האפשרויות היו די מצומצמות, על כן בחרתי בצפיית בינג׳ בסדרה על מלחמת וייטנאם. 10 פרקים, שעתיים כל פרק, הנחתי שזה ישלים את מכסת השעות שנותרו לי לחיות.

מלחמת וייטנאם הייתה אחת המלחמות המיותרות בעולם!

מלחמה שנמשכה כמעט שלושה עשורים, במהלכה נהרגו למעלה משלושה מליון איש, על כלום. ואני עוד חשבתי שמוות מדד-ליפט זה המוות הכי מיותר בעולם… 20 שעות לאחר מכן ואני עדיין בין החיים. יכול להיות שמלחמת וייטנאם הכניסה אותי קצת לפרופורציה, על כן החלטתי לזחול מהמיטה וללכת לאורתופד שייתן הערכה יותר ריאלית לגבי מספר השעות שנותרו לי לחיות. בכל זאת, אני לא מוכן למות בנירנברג בגרמניה! כבר היינו בסרט הזה… מניסיון העבר, מפגש עם רופאים גרמנים זו לא חוויה נעימה. אמפתיה זה מהם והלאה. אך בכל זאת, ציפיתי שבמפגש עם פציינט על ערש דווי אזכה לקצת יותר חסד. טעיתי.

הוא לא אפשר לי לשתף אותו במה שארע או בניתוח הפסיכולוגי האקזיסטנציאלי של משמעות החיים ובאנלוגיה למלחמת וייטנאם. הוא ישר עבר לאבחנה שהייתה מאוד חד משמעית וחד מימדית – גב תפוס. ״רגע, אבל מה עם הדיסק? אתה בטוח שהוא עובד? והניוון שרירים? והקריסת מערכות?״ שאלתי.

״גב תפוס! זהו. עכשיו תסתובב, תשכב על הבטן, תפשיל מכנסיים, אני נותן לך שתי זריקות״ הוא ענה בהתעלמות מוחלטת משאלותיי. ״זריקות?! זה כואב?״ שאלתי, בעוד הוא הסתובב להכין את המחטים וכשאני אומר מחטים, אני מדבר על 15 ס״מ כל אחת! על אף שראיתי דברים ארוכים מזה בחיי, תסכימו איתי שבעולם המחטים 15 ס״מ זה הרבה מעל הממוצע!!!
שכבתי בהכנעה על הבטן.
בניסיון פתטי אחרון להפגין שליטה על הסיטואציה וידע רפואי, שאלתי:
״מה זה החומר הזה? קורטיזול?״

השאלה נקטעה בדקירה עמוקה וכואבת, אך אני חייב לציין שברגע שהחומר התפזר לו בגוף, תחושת ההקלה הייתה מיידית, אופורית. לזריקה השנייה כבר ממש התמסרתי. חיוך ענק עלה על פניי, והגב הזדקף במלוא הדרו.

מצויד בכדורים, משחות וכריות חמות שבתי הביתה כאדם שנולד מחדש. מאותו רגע זה ואילך (טפו, טפו) המצב רק הלך ומשתפר. כמחווה אצילית, והן בשביל הקארמה, הרמתי בטכניקת הדד-ליפט את כל הדברים שזרקתי על הרצפה, והחבאתי מתחת לספה.
אט אט חזרתי לפעילות מלאה.
שרדתי.

מסקנותיי הן:

  1. העיקר הבריאות
  2. ספורט זה לא תמיד בריא
  3. לפעמים גב תפוס, זה רק גב תפוס
  4. יש לעזור יותר במטלות הבית, כי מי יודע מתי הם ישתלמו לך
  5. מלחמת וייטנאם אחת המיותרות בהיסטוריה
  6. ד״ר, אני רוצה עוד מהחומר הזה!
דד-ליפט איתי גינדל

קרדיט: אלבום פרטי

 

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    עליזה גינדל

    05/08/2020 19:01

    יווו נקרעתי מצחוק!!! אתה אלוף!!!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .