בלוג אישי

הספקות באים בלילה

כלב על רקע הים
מגנום, כלב רגיש (צילום: שגיא כהן)

אפשר לאגור תקווה ולנסות לנשום אותה לאט לאט, אפשר ללכת ימים שלמים עם אושר בכיסים – אבל בלילה, הספקות באים • פרק שני בעלילות מגנום, בו אנחנו מתחילים לפקפק ביכולת שלנו לעזור לכלב החרד שלנו להירגע

זוכרים שמגנום קפץ מהחלון והכל סביבנו התחיל להתפרק? כתבתי על זה בפוסט הקודם, ואם עדיין לא קראתם אותו – זה הזמן. הפעם נדבר על ההחלטה לאמץ כלב, ועל תחושת חוסר האונים כשזה מסתבך.

למה אימצנו את מגנום?

לפני שאימצנו את מגנום, עברה אצלנו בבית שיירה של כלבי אומנה. כל פעם כלב אחר. עדי ניסתה להרגיל אותי לרעיון שיהיה לנו כלב. היא גררה אותי בכל סופ”ש לגן מאיר, לראות כלבים שמחפשים בית. לפעמים גם חזרנו הביתה עם כלב לשבוע שבועיים.

אחרי שהבנתי שכלב בבית יכול להיות רעיון דווקא נחמד, נשאר לנו לבחור את הכלב הנכון.

רצינו כלב שיתאים לנו. כלב שייצא איתי לריצות ובשאר הזמן ישכב על השטיח. כלב שאפשר להשאיר בבית במהלך היום ולחזור אליו בערב. כלב שישתלב בסגנון החיים שלנו. בהתחלה זה באמת היה ככה. חוץ מהקטע של הריצות. כלב עצלן.

אבל חוץ מזה מגנום באמת היה מושלם. אוהב כלבים ואנשים, נשאר לבד בבית בלי שום בעיה, לומד פקודות במהירות. באמת כלב זהב. אבל אחרי שמגנום קפץ מהחלון, הכל השתנה. פתאום הוא הפך למעמסה.

זו לא ההוצאה הכספית על מאלף ושיפוץ של הנזקים שהוא עשה בבית. זו המעמסה הרגשית. פתאום הכלב החמוד שאימצנו, היצור הקטן שכבר הספקנו להתחבר אליו במשך שנה שלמה, הפך להיות אומלל ומסכן.

הרס בבית

לא רק הנזקים (צילום: שגיא כהן)

מכלב שלהוט אחרי אוכל, אוהב לשחק, ומחפש תשומת לב כל הזמן – הוא הפך לכלב מפוחד שלא מצליח לשבת ולהירגע. עבדתי מהבית כדי שלא יישאר לבד. זה לא הרגיע אותו. הוא היה עומד על ארבע רגליים במשך שעות, מנקר. מתנדנד וכמעט נופל מרוב תשישות – לא מניח לעצמו לישון.

ניסינו לזרום. להתעלם מהקושי. לשפר את המצב. אבל זה רק החמיר, ובכל פעם שהיינו צריכים לצאת בלעדיו, הוא עשה הכול כדי לצאת גם כן. ניסה לחפור את הקיר ליד דלת הכניסה, לאכול את החלון.

וככל שראינו את הסבל שלו. ככל שלא הצלחנו לעזור לו להירגע. כך הם התחזקו…

הספקות

הם מגיעים בלילה (או ביום)

חודרים את מעטה התקווה והיוזמה

מרפים את הידיים ויושבים על הלב

הספקות:

“אי אפשר לעזור לו”

“המצב שלו רק מדרדר”

“אנחנו מקריבים את החיים שלנו – בשביל כלב”

“אין סיכוי שהוא יוכל להישאר לבד בבית”

והמחשבה הטורדנית שמלבה ספקות מאז שחר ההיסטוריה:
“למה לנסות אם בכל מקרה לא נצליח?”

רצינו לברוח, אבל לא היה לנו לאן. מה יכולנו לעשות? להתקשר לעמותה ולהגיד שבעצם לא. איך אפשר להיפרד ממנו? הוא מבין כל כך הרבה. הוא כל כך מחובר אלינו. אנחנו לא באמת יכולים לעשות את זה.

אז המשכנו להיפגש עם מיכאל, המאלף, מתוך תקווה שיהיה טוב יותר בהמשך.

שגיא כהן
נכתב על ידי
איש של מילים ואנשים. רוב הזמן אני כותב לאחרים, כאן אני כותב את עצמי. אוהב את האופן בו כתיבה הופכת את המוכר לזר, ואת הזר למוכר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .