בלוג אישי

פרק 11: אמא בדיכאון (אמא בדיכאון – חלק א’)

עיצוב גרפי: מילת הקסם

מאז ומתמיד הדיכאון והחרדה הקשו את התפקוד שלי כאם, אבל הצלחתי, לעתים יותר ולעתים פחות, להתגבר עליהם.

עוד לפני שהחלטתי להיכנס להריון, הייתי מאוד אמביוולנטית לגבי ההחלטה להיות אם, בידיעה שבעתות דיכאון אהיה פחות תפקודית, ובחשש מכך שתכונותיי הבעייתיות ישוכפלו, כולל החרדה החברתית, הדיכאון, האקסצנטריות, היעדר הביטחון העצמי  והקושי הכללי להתמודד עם הגוונים הכהים של המציאות. לא רציתי שהילד שלי יעבור את הילדות הקשה שאני עברתי. (בסופו של דבר הילד חברותי, מלא ביטחון ושמח לרוב, אז מזל שלא נכנעתי לפחד).

העדפתי לא להוליד.

אבל בן זוגי מאוד רצה, ובטחתי מאוד בכישוריו האבהיים, אז קיבלתי החלטה להיות אם. מאז, למשך שנתיים, ניסינו להיכנס להריון.

בעלת הפרעת מצב רוח + טיפולי פוריות = פצצת עצבים מהלכת

טיפולי הפוריות כללו שפע אדיר של בדיקות, לרוב מדי יום בשעה מוקדמת מאוד, שבמהלכן חיטטו בתוכי שלל אחיות ורופא אחד, שולמן האגדי.

בכל יום הבנזוג הזריק לי זריקות שורפות בבטן, שהביאו אותי למצב הכי הורמונלי ומשוגע שחוויתי עד אז.

לא רק שגעיתי בבכי מכל דבר קטן, גם הרגשתי פצצת עצבים מהלכת. רציתי לפרק את כל מי שעבר סביביבסיום כל סבב עברתי בדיקת דם, בטא, ונאלצתי להתמודד בכל פעם עם התוצאות השליליות, ועם הבעיטה בבטן שגרמה לי כל אחת מהן.

הייתי בוכה שעות, גם כי הרגשתי פגומה וחסרת תוחלת, אפילו להריון אני לא מצליחה להיכנס, וגם כי רציתי שכל הסיוט הזה ייגמר כבר.

בסיום השנתיים המאתגרות האלה הגיע ההריון המיוחל.

הריון נוראי

איור: Fertility_fight_diary

גם ההריון עצמו היה נוראי – בראשית הטרימסטר השני לקיתי בסימפיזיוליס, מחלה שפוקדת לעתים נשים בהריון, שמייצרת כאבי אגן מחרידים, בכל תנועה שמערבת את האגן. כך, מאישה שרגילה להוציא עצבים במכון הכושר לפחות 3 פעמים בשבוע, נאלצתי להפחית את התזוזה למינימום. כאב לי גם ללכת שני מטרים לשירותים…

יחד עם כל הפאן הזה, הדיכאון והסטרס תקפו אותי לסירוגין לאורך כל תקופת טיפולי הפוריות וההריון (ועד כשנתיים אחרי הלידה). לקינוח – בחודש השביעי אובחנה אצלי סוכרת הריונית, שנטלה ממני את האפשרות להתנחם בפחמימות ריקות.

כמובן שלאורך כל תקופת טיפולי הפוריות לא יכולתי לעשן את המרגיע הירוק שלי (על אף שהרשיתי לעצמי לקחת שאכטות מחברים מדי פעם) או לשתות אלכוהול (הרשיתי לעצמי עד כוס יין אחת ביום, כי קראתי שכך נוהגות ההריטניות הצרפתיות).

בדיעבד, התברר לי שעישון גראס דווקא מומלץ בהריון, ואף מיטיב עם התינוק…

אמא מעשנת המון גראס

אמא מעשנת המון גראס

מחקר חדש מראה שילדים שנולדו לנשים שצרכו גראס בהריון הם בעלי ראייה טובה יותר, וכי עוברים לאמהות הצורכות מריחואנה מוגנים טוב יותר מהנזק הנגרם לעובר משתיית אלכוהול של האם..

הלידה הטראומטית

לאחר שילדתי, בשבוע ה-37, בניתוח חירום קיסרי, הילד לא בכה (בהמשך נאמר לי שזאת כנראה תוצאה של נוגדי הדיכאון שנטלתי – בהמלצת רופא – במהלך ההריון).
מיד לאחר הלידה הילד  הובהל לטיפול נמרץ, שם שהה באינקובטור, עם בעיה של סטורציה נמוכה – רמת החמצן בדם שלו הייתה נמוכה מדי. דואבת כולי מהניתוח הקיסרי, הבנזוג הסיע אותי בכיסא גלגלים לטיפול הנמרץ, וראיתי לראשונה את בני בתוך אינקובטור, זעיר, מחובר לצינורות וחסר אונים. עוד לא הכרנו, אבל המראה הזה ריטש אותי מבפנים.

יממה לאחר מכן הגיבור התאושש, ועדיין קולו לא נשמע.
פחדנו שהוא לא יודע לבכות, ואני כמובן האשמתי בכך את עצמי ואת נוגדי הדיכאון שלי.


תרצה אתר, ביתו של נתן אלתרמן, התאבדה בגיל 31 בקפיצה מהחלון. התמונה הינה צילום מסך מתוך הסרט “ציפור בחדר” על אודות תרצה.

שיר לאמא” של תרצה אתר, שהייתה אמא בדיכאון, נגע במקום שהכי קשה לי בדיכאון.

הדמעות הזולגות כל היום, שקשה כל כך להסתיר. השבירות הזאת. העגמומיות. הפסימיות. הקושי לחייך. חוסר היכולת לצחוק.

החולשה המביכה והבזויה הזאת שמשתלטת על מי שאמורה להיות חזקה. משענת. אמא.

שיר לאמא

כשאימהות נעשות עצובות,

זה פתאום נורא קשה.

אני אוהב כשאמא שלי צוחקת.

אני פשוט…נורא אוהב את זה.

כי, כשהיא עצובה ויש לה דמעה

קטנה וזולגת על כל הלחי

אני יודע שבקול שלה היא שותקת

אבל זה כמו אצל ילד בכי.

אז אני מלטף את אמא שלי

ואני משוחח עם אמא שלי

ואני דואג לאמא שלי

ואני אוהב את אמא שלי.

רק דבר אחד לא כדאי.

לא כדאי לשאול אותה

״למה את עצובה?״

כי בסך הכל, היא תתחיל לחייך

חיוך לא אמיתי, ותאמר:

״עצובה?״

״אני עצובה?

אני ריסקתי בצל.

אני סתם.

אצלי הראש קצת מבולבל.

״ובכלל, לך לשחק קצת. רד למטה. מה יש?

הכל אתה צריך לדעת? תמיד אתה מוכרח לבוא ולקשקש?

זה לא שייך לך. זה לא חשוב בכלל.

אתה יודע מה? אני מבטיחה להסביר לך הכל—כשתגדל״.

אני גדול כבר המון חודשים.

מתי היא תבין שאני כל הזמן גדול?

הרי כשאהיה בן עשרים או שלושים

בין כה וכה כבר אבין הכל.

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .