בלוג אישי

בשביל מה צריך את זה בכלל?

אפשר לעשות סיעור מוחות עצמי וטוב אך אחד כזה עם אדם קרוב טוב פי כמה/shirley cliford by Unsplash

באמצע היום בלי שום תכנון לשיחת עומק הפניתי אליו שאלה כשברור לי שהתשובה עליה אולי לא תמצא חן בעיניי, אבל אין בינינו התחשבנות כזאת, אנחנו פשוט אומרים

‘תגיד… אני יודעת שאתה תענה הכי בדוך, אתה חושב שאני עושה משהו לא נכון או לא בסדר?’

בתגובה מיידית ובלי היסוס אמר ‘כן, את מלחיצה את עצמך וזו לא המציאות. תעשי את מה שאת טובה בו הכי טוב שאת יכולה, יאללה רוצי לכבוש את העולם שלך’. עם אותה אינטואיציה שמלווה אותי תמיד אני אומרת לו ‘אני רצה עם פמליה קטנה של אנשים קרובים שאני אוהבת אתה אחד מהם אתה יודע’.

‘אני יודע זה הדדי כל כך ותמיד’ ענה.

בתחושותיי, לפעמים, מרוב שאנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים משהו וכל כך בטוחים מה הנתיב שאנחנו אמורים לצעוד בו, יש פעמים שיוצא לשכוח את הבסיס. אבל לא לשכוח מהסוג של לא לזכור בכלל, אלא לשכוח מהסוג שמצריך איזה בוסט קל של תזכורת, כזה שמאפשר “איפוס” למערכת המשומנת הזאת שנקראת ה’סטייט אוף מיינד’ האנושי.

אני חושבת שאין איזה טייפ קאסט שזה קורה לו במיוחד,זה יכול לקרות לכל אחד ואחת,בכל גיל ומכל מגדר. זה יכול לקרות בכל שלב בדרך. לעיתים זה תופס בהתחלה ממש ולפעמים זה בא דווקא באמצע. כשזה בא באמצע זה לא כזה צפוי,כי כבר צעדנו פה ושם,למדנו כך וכך, ניסינו איזה דבר או שניים,אז מה הקטע עכשיו עם ה’צעד אחורה’ הזה? איך זה שעכשיו אחרי כל מה שעברנו יוצא לנו לשכוח דווקא את הדברים הכל כך בסיסיים?

אתם יודעים מה הקטע עם הצורך הזה בבוסט?

שזה לא תמיד במודע, לא תמיד ברור לנו שאנחנו צריכים אותו באותו רגע, כי למה לי בכלל אחד כזה עכשיו?! אני יודעת מה אני רוצה! אני די יודעת את השביל לשם! אני לגמרי בטוחה שאני בדרך! ודווקא אז קורה מקרה נקודתי ממש, כביכול שולי אפילו שגורם לתהות: מה אם אני בעצם לא כל כך יודעת? דווקא מקרה קטן ולא משמעותי יכול לגרום לנו לחשוב מידי על ‘מה אם’ או יותר מזה, גורם לנו לחשוב שאולי אנחנו ממש טועים.

אפשר לעשות סיעור מוחות עצמי ורוב הסיכויים שהוא גם יהיה די טוב, אך אני חייבת לומר לכם שסיעור כזה עם אדם קרוב שאתם סומכים עליו, אדם כזה שאתם יכולים לומר בוודאות שהלב שלכם בטוח איתו הוא פי כמה יותר טוב. אז נכון שהוא לא יהיה אובייקטיבי אבל הוא תמיד יהיה לטובתכם וכן, גם אם בהתחלה זה נשמע שהוא לא יורד לסוף דעתכם, ברוב הפעמים הוא פשוט מבין אתכם מצוין ויודע לומר לכם בדיוק את מה שאתם צריכים לשמוע כדי לקבל תזכורת גם אם מה שיגיד הוא לא מידי מה שרציתם להאזין לו

אבל רגע. שנייה, פאוז! בשביל מה צריך את כל זה בכלל? מה קשור עכשיו סיעור באמצע החום של אוגוסט? גם ככה יוצא עשן מהאוויר אז להוציא כזה גם מהאוזניים?? יודעים מה? כן! לגמרי כן! טוב נו לא ליטרלי עשן מהאוזניים אלא בעיקר הנעת טורבו של כמה גלגלי מחשבה.

כי אז ההודיה מזככת הרבה יותר

קרדיט תמונה Courtney Hedger by Unsplash

 

בדיוק ברגע שהתחלתי להניע גלגלים הוא המשיך ואמר לי

‘תשחררי מכל המעכבים זו לא האנרגיה שאת צריכה להיות בה, אל תאפשרי לשום דבר ולאף אחד לעכב אותך, את תטוסי! אין סוף לנחישות ולהתמדה ואני לא מוותר לך, אני פה תמיד את יודעת’.

‘אני יודעת, תודה עליך’ אמרתי.

כל השיחה הזו גרמה לי להבין שגם אם בבסיס אנחנו ממש יודעים ומשננים את המנטרה שחשוב מאוד להעריך כל דבר קטן כגדול, לפעמים המירוץ היום יומי שלנו מזמן איתו שיכחה קלה שמגיעה בדמות פרגוד עם כיתוב ענקי וזוהר: “ברור מאליו”. פרגוד מאויר כזה של שגרה צפויה כביכול אשר מביא איתו מעין מחיצה שגורמת לעמעום קל של הזיכרון וכתוצאה מכך המיינד פשוט שוכח לומר תודה על מה שיש ובעיקר שוכח ששום דבר לא מובן מאליו.

וזה קטע העניין של להיזכר בזה בכל פעם מחדש, זה קטע לשכוח טיפה ואז להתוודע לזה שוב בכל הכוח

יודעים למה? כי אז ההודיה מזככת יותר, ההבנה נהירה יותר והדרך הופכת להיות ברורה הרבה יותר, כי שום דבר לא מובן מאליו: לא סיטואציות, לא הישגים ולא אנשים. בטח לא כאלה שהם ממש קרובים ונמצאים בתוך הגרעין הכי גרעיני של הלב והנפש, הם הכי הכי לא מובנים מאליהם.

 

 

דנדושה
נכתב על ידי
"יצירה עושים באהבה או לא עושים בכלל", בתאדם פשוטה במנעדי מילים ורגש.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .