בלוג אישי

הולכת לאיבוד דרך מרפסת

pixabay

סרטוני “שירת הבניינים” מאיטליה ו”חאפלות המרפסות” מישראל לא עושים לי את זה

גם אם אהיה בבידוד לעולם לא אצא למרפסת עם תוף מרים או מיקרופון קריוקי מאולתר. לחוש רגעי “קסם” חברתיים שכאלה עם השכנים היקרים שלי? ממש ממש לא.

אם עד היום הכרתי “שכנים” מסיפורה של לאה גולדברג “דירה להשכיר”, כשהגעתי לשכונה החרדית שלי התברר לי עד כמה אני בורה ותמה בעניינים של בינו לשכנו ובינה לשכנתה. מסתבר ששכנים במגזר החרדי זה מושג של קהילתיות צוברת תאוצה שאם אינך חלק מזה, אתה מהר מאד מתויג כתימהוני, מוזר, סנוב מתנשא.

יש קטע מיוחד במגזר, לפתוח דלתות בבניין בקול רם עם צחקוקי הזאטוטים מסביב, להלוות סוכר וביצים, לשאול “וואו מאיפה הבגד של מוישי?” ולרכל על הבעל של ההיא מלמטה. השכנות שלי מכל קומות הבניין גרות באחווה וברעות. חוץ ממני, מיזנתרופית שכמותי. הן מחליפות מתכונים, מלחששות על המקווה השכונתי ששופץ ולפעמים מחייכות בשקט בשקט כשגילו ש- רייזי רבינוביץ מקומה ראשונה בהיריון… כן כן, עוד לא רואים עליה אבל כך שמענו.

והילדים… אוהו! הילדים של השכנים שלי מחונכים מגיל אפס להיות ג’יימס בוינד בגרסה החרדית. ללכת בשקט בשקט כשדלת אחת נפתחת בבניין, להציץ ולהסתכל פנימה ולגלות מה קורה במחשכי הדירה של השכן ממול או דלת ליד. אחחח, התענוג בפרצופו של הילד שגילה אותי שרועה על הרצפה עם פאזל, התמיהה הגדולה שגילו שילדיי מביטים במסך ענק HD וצופים ב”סמי הכבאי” אחח איזה עונג. איזה גילוי, הארה ממש.

“בקושי רואים אותך” הן אומרות לי כשאני עולה למקדש בחדר המדרגות, “ממש עובדת קשה, הא?” הן מצחקקות במפתן דלתותיהן כשאני מחזיקה את המפתח בהיכון. אני רואה את השכנות שלי כל יום, כל שבת. פעם הן רק עומדות ומצחקקות, פעם הן מלחשות, פעם הן קוראות “שלומי, תקרא להניה שתיקח את גבריאל לגינה” ופעם הן משתתקות ומביטות בחצאיתי הקצרה (כשעולים במדרגות היא עולה עוד יותר. רק לידיעה) משהו באידיליה המשותפת הזו, בחיים הקהילתיים האלו גורמים לי להתחפר פנימה לקונכייה המקודשת שלי. אולי אני טיפוס אנטי-קהילתי? אולי הפחד לשחות עם הזרם משתק לי את הסנפירים.

אז מהר מאד הבנתי שאני רוצה לסגור את הדלת גם במנעול המלבני שלמעלה, זה שגם אם במקרה ישכחו לסובב מפתח למטה, המלבן הברזלי למעלה יעשה את העבודה- הדלת תיפתח רק לחריץ קטנטן באורך של מוט הברזל. או אז, אצטרך להחיש צעדיי לסגור את הדלת ולהחליט אם היא תיפתח לזווית אופקית יותר אם בכלל.

אני לא יודעת אם לקרוא לעניין “קהילה”/ “שכונה” / “וועד” / “משפחות הבניין”, אבל האנושות הצבורה בארבעת הקומות מפחידה אותי. כי האנושות הזו מצפה ממני כל הזמן, שאחייך, שאספר קצת “נייעס”, שאחלוק בעוגת שוקולד לשבת.

מצפים ממני לרף קהילתיות שפשוט אין בי. על כן- “בידוד קורונה” היא לא ביטוי גס עבורי.

אלבום פרטי

אני מקדשת את המרחב הפרטי שלי, סוגדת לו, כורעת על ברכיים בפניו, עם תחתוני בוקסר ומטפחת שתלויה על שערי ברישול, עם פנים ללא איפור וציצי נופל כי הסרתי ממנו את חוטי התיל לאחר יום עבודה.

אני זקוקה למקדש שלי וזובחת את עצמי עליו ללא שום ייסורי מצפון או מניעות, אני עולה תמימה וטהורה של הפרטיות שכורעת על מזבח הספה עם רגליים פשוקות וצועקת על יענקי שיפסיק לנגן באורגנית המזייפת מסין.

מהרגע שאני זורקת את מפתח האוטו על השידה בסלון ושומעת את הצליל המופתי של סגירת הדלת וסיבוב המפתח, משהו בי נרגע, האנרגיות השלוות מתחילות להתפשט באיברי, אני נינוחה יותר, סבלנית יותר, רגועה יותר, אהובה יותר ובעיקר- חופשיה יותר. ולתוך הסינרגיה המופלאה הזו של אני ומקדשי, מקדשי וזבחי, הדפיקות בדלת מקפיצות לי את כל חוטי החרדה, חוסר הסבלנות והמועקה.

לפעמים אני מתחילה להשתיק את כל דיירי הבית, להנמיך את עוצמת הסרט במחשב, ולהלך על כפות רגליי היחפות לאט לאט, שגרשוביץ יחשבו שאנחנו עוד לא בבית. לפעמים זה לא עובד ואז אני רצה לחדר, ללבוש חזייה, לסדר מטפחת ולהלביש חצאית, ומה מסתבר? שאלו היו רק משפחת ורדי שרצו להלוות 2 אבקת אפייה.

אולי אני בכלל נולדתי בגלגול הקודם לכת מיסטית שחלקה רוק וצואה ובגלל זה אני חווה פוסט טראומה גילגולית.

אולי.

אולי בגלל זה כל מודעות הפרסום על “חיי קהילה פוריים”

“בואו הצטרפו לקהילה של צעירים בלשם”

“אנחנו בחריש בונים לך משפחה” – עם גינה ועשרות זאטוטים-

לא עושה לי את זה.

וזה לא שהייתי מעדיפה לגור בבקתת עץ ביער האמזונס או באחוזת דאון טאון בחבל המפשייר, אני כן שמחה לדעת שגרים איתי בבלוק המגורים עוד כמה עשרות בני אנוש, אשר חיים ונושמים ומבשלים וצועקים ונעלבים ומתלחששים בקורות המשותפים של מקדשי.

עצם הנוכחות שלהם משרה רוגע, מעין צרת רבים- חצי נחמה.

אבל שהנוכחות שלהם תהיה נוכחות ולא “שותפות” “קהילתיות” “שכנות חמה” ועוגת גבינה ביד.

תישארו קרובים-רחוקים כמו שאתם.

אז בינתיים לא, תודה, השכנים אינם נאים בעיני.

 

המצנזרת
נכתב על ידי
המצנזרת! לועסת כל מה שאסור/ שלא עבר ביקורת/ תמהיל מוסר/ צנזורה/ סלקציה/ משמרת הצניעות. בימים מנהלת שירות במשרד שומם. עם פאה וגרביוני ניילון מתייקת קלסרים בפיהוק. בלילות מתערטלת, לובשת גלימה מתנפנפת וביד קמוצה לאגרוף מסמנת באיקסים אדומים מחשבות אסורות.
תגובה 1

1 תגובה

  1. chenbo7

    18/03/2020 10:19

    אוי, איזה כיף שאת כותבת על העולם הזה, הוא כל כך רחוק ממני וממש מסקרן!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .