בלוג אישי

התחלתי עבודה חדשה

הנוף בדרך לעבודה
אלבום פרטי

מאחורי דלת הברזל של מחלקת השתלות מח עצם (ילדים) מתקיים עולם אחר, עולם שבו חיוך של ילד הוא מתנה ובו לומדים להעריך את החיים. בחודש האחרון יש לי את הזכות לעבוד עם הילדים האלו וללמוד המון

רק שבוע וחצי לתוך העבודה גיליתי איפה השירותים במחלקה, אני מודה שלא מאוד נזקקתי להם לפני. גם כי האינטנסיביות וההתרגשות גרמו לי לשכוח מזה, וגם איכשהו הסתדרתי. אבל אז הגיע יום כזה שאמרתי למישהי שעובדת איתי, ”את יודעת שאני עובדת פה שבוע וחצי ועדיין לא גיליתי איפה השירותים?” היא חייכה ולקחה אותי לסיור ספיישל לשירותים וגילתה לי היכן מסתתר המפתח.

בחודש האחרון התחלתי עבודה חדשה. חצי הסבה כמו שכתבתי למישהי. התחלתי לעבוד במחלקת השתלת מח עצם (ילדים).  העבודה הזו היא מאוד מאתגרת ומספקת. העולם שמאחורי הדלתות שלה, שאני עוברת מדי בוקר, הוא עולם אחר. עולם של ילדים והוריהם. בעולם הזה אני רוצה לגרום להם לחייך כמה שיותר, לשמוח, לשכוח מהכאבים לכמה רגעים. זה עולם שבו כל חיוך, כל התלהבות עם עיניים בורקות וכל ”תודה” נחרטים על הלב ולא משנה באיזה שפה הם נאמרים.

זה עולם שבו יש פרידות חיוביות כי זה אומר שהשתל נקלט והילד יכול ללכת הביתה ולהחליף את בגדי בית החולים בבגדים רגילים ולהתחיל לחזור לסוג של שגרה, לפגוש את האחים שלו ובשלב מסוים גם את החברים שלו. זה עולם שבו הניקיון חשוב גם ללא הקורונה ואני חושבת שבחודש הזה חיטאתי את הידיים יותר מאשר כל התקופה מאז שהקורונה נכנסה לחיינו. זה מקום שבו נזכרים כמה החיים שבריריים וכמה אנחנו לוקחים פעולות פשוטות כמובנות מאליהן.

סלפי בעבודה, אלבום פרטי

סלפי בעבודה, אלבום פרטי

מצד שני, בכל הכאוס של הסגר והקורונה זה מקום שפוי, עם סדר יום ברור. עם שיעורים ויצירות. עם שיחות קצרות או ארוכות. עולם שבו צובעים דינוזאורים וזוכרים שהסתיו עוד שנייה פה. עולם שבו ביום אחד אני מדברת עברית ומנסה להיזכר בערבית וברוסית שפעם ידעתי הרבה יותר.

זה לא פעם ראשונה שאני מוצאת את עצמי עובדת במרכז רפואי או במחלקה. כבר עשיתי את זה בשירות הלאומי שלי. שירות שעשיתי במחלקה גריאטרית שיקומית. המחלקה הגריאטרית היא מקום שבו אתה פוגש אנשים שהספיקו לעבור דבר או שניים בחייהם. מחלקת הילדים היא שונה מאוד מהמחלקה הגריאטרית, יש בה ילדים ותינוקות וזה נורא לחשוב שלפעמים כל החיים שהם מכירים עד כה זה בית החולים. אבל לקוות שבזכות זה יהיו להם חיים טובים יותר בעתיד.

כל בוקר כשאני מסתכלת ברשימה ורואה את שמות הילדים המאושפזים ואת אלו שבאים לטיפולים וחוזרים הביתה, אני מחפשת שמות מוכרים ומיד מתחילה לחשוב מה אני יכולה לעשות איתם. הילד הזה אוהב פאזלים, הילד הזה בנה דברים יפיפיים מפלסטלינה וההוא בטח כבר סיים את כל דפי החידות שהביאו לו אתמול. גם כשאני הולכת הביתה אני לא מפסיקה לחשוב עליהם, מה עוד אני יכולה לעשות כדי להנעים להם את השהות, אולי ללמד אותם איזה משהו חדש, על מספרים או צבעים, על חיות או מכוניות. כל אחד מהם מאתגר אותי איך אני יכולה להעביר לו ידע בצורה חוויתית ואולי למצוא משהו שייתן גם מענה כלשהו להורים שנמצאים במצב הבלתי נסבל ולא פשוט הזה.

משחק ללימוד צבעים שהכנתי. אלבום פרטי

משחק ללימוד צבעים שהכנתי. אלבום פרטי

אני מחייכת מלא, לילדים, להורים לאנשי הצוות, מנסה לזכור את השמות של האחיות, של בנות השירות הלאומי, של הרופאים, המנקים. אלו הרבה שמות, אבל הם קולגות שלי ואני רוצה לכבד אותם. אני לומדת מכל אחד מהם משהו, היום למשל אחת האחיות נכנסה וסיפרה לנו קצת על תהליך השתלת מח העצם. דבר שידעתי איך עושים בכללי, אבל לא הייתי מודעת לכל התהליך ואיך הוא בדיוק עובד. אני לומדת מילים חדשות בערבית וברוסית ומי אחראי על מה.

כשאני יוצאת מהמחלקה, וצועדת לכיוון תחנת האוטובוס אני מתחילה להרגיש את העייפות צונחת עליי. לרוב אני מרשה לעצמי להירדם באוטובוס. כשאני מגיעה הביתה אני רצה למקלחת

פרויקט יצירתי. אלבום פרטי

פרויקט יצירתי. אלבום פרטי

יסמין רמון
נכתב על ידי
בת 27 מאזור ירושלים. חובבת טראש וערק, אוהבת לקרוא, לכתוב ולצלם (לא בהכרח בסדר הזה). ביום יום מוקפת בילדים קטנים (גננת) ובשאר הזמן מנהלת קהילות אונליין ואופליין. יום אחד המילים שלה עוד יהפכו לספר.
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    KingMil

    30/10/2020 20:59

    כתיבה של להירגע לקראת שבת.
    מדהים!
    יבוא המשך?

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .