בלוג אישי

אני האחרת

קרדיט: Pexels, Văn Thắng

אני שואלת את עצמי לא מעט אם זה יעבור. כאילו, אני יודעת שזה אמור לעבור, אבל זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש כאילו אתה כאן להישאר, כאילו העברת חותמת בדרכון של החיים שלי. כאילו קנית כרטיס חד כיווני ישירות ללב שלי, בלי שום כוונה לקנות יום אחד את כרטיס ה’חזור’.

כשאני חושבת עליך אני חוטפת התקף חרדה קל. כמה זמן המחשבות עליך עוד יגיעו ויציפו? כמה זמן ייקח ללב שלי להחליט שדי, שהגיע הזמן שתלך? כמה פעמים עוד אתחרפן לרגע ואגיד לעצמי שזה לא מעניין אותי שאמרת שזה לא מתאים עכשיו, כי לא יכול להיות שככה הסיפור שלנו ייגמר? כמה עוד אספור את כמות הימים שלא דיברנו, עם תקווה גדולה שהשעון כבר יתאפס?

קרדיט: Pexels, Jordan Benton

מפחיד אותי לחשוב שככה הדברים יישארו, שאתה ואני זה לא זה. לפני כמה ימים עלתה בי מחשבה על זה שאולי כבר יש לך מישהי אחרת, מישהי שתופסת את המקום שעד לא מזמן היה המקום שלי. ואז נבהלתי, כעסתי, אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. ואז לקחתי את הטלפון, נכנסתי לוואטסאפ ורציתי לכתוב לך. ואז נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שדי. די, כי אתה כבר לא שלי.

אני לא מסוגלת לחשוב על זה שתהיה לך מישהי אחרת, שאולי יש לך כבר עכשיו. לא מסוגלת לחשוב שיש מישהי שאתה קונה לה במיוחד דברים שהיא אוכלת בבוקר, שיהיה לה שם, כשהיא מגיעה. לא מסוגלת לחשוב שיש שם מישהי אחרת שמסתכלת לך בעיניים, מישהי שתופסת את הצד שלי במיטה שלך. מישהי שישנה על המצעים שקנינו ביחד. מישהי שאתה אומר לה שהיא לא חיבקה אותך מספיק בלילה. מישהי שאתה אומר לה את המילים שאמרת לי.

זוג מתחבק במיטה

קרדיט: Pexels, Andre Piacquadio

אז אני מנסה להגיד לעצמי שכנראה לא באמת אהבת אותי אם אנחנו לא ביחד. מנסה להגן על עצמי, להכריח את עצמי לחשוב שלא באמת אהבת אותי כי אולי ככה זה פחות יכאב. משתדלת להזכיר לעצמי שבסוף לא היה לי טוב, שבחרתי ללכת. הבעיה היא שזה לא אתה, הבעייתי, אלא הטיימינג. וזאת בדיוק הבעיה, הטיימינג המחורבן הזה. כי אולי הפעם, בשונה מאז, הפעם הוא יהיה לטובתנו.

בזמנים האלה שאתה ממש צף לי, אני מוצאת את עצמי חוזרת לתמונה שנשארה לי כמזכרת מאיתנו. חוזרת לרגע ההוא לפני חצי שנה, לעשרים ושלושה ביולי, לרגע אחד יותר מדי מתוק. ליום חמישי ההוא שהחלטת לסיים מוקדם יותר בעבודה והצעת שנקפוץ לראות את השקיעה, גם אם זה ממש לשעה. אז קפצתי על ההזדמנות וקפצנו לראות את השקיעה, ומפה לשם אני בוהה בתמונה שלנו בסלפי של נשיקה, לא מדמיינים בכלל ששבועיים-שלושה אחרי זה לא יהיו יותר נשיקות. כי השמש הייתה לטובתנו, העולם. הכל. ואני לא יכולה לשכוח מהרגע המתוק הזה. היותר מדי מתוק הזה.

בחור מרים בחורה בשקיעה בחוף

קרדיט: Pexels, Pixabay

בסוף השנה יוצא ‘טהרן 2′, ואין לי מושג איך אני הולכת לראות את זה בלעדיך. מפחדת שתראה את זה עם מישהי אחרת, עם השאקירה התורנית או הלא תורנית שתהיה שם, שפתאום תהפוך ל’סיק בוי’ שלה. מפחדת, כי אתה ה’סיק בוי’ שלי, ולעולם תישאר כזה. כן, גם אם נצפה בזה בבתים נפרדים.

אני צריכה לוותר עליך. אני מנסה לוותר עליך, גם כשאני ממש לא רוצה. כי איך יכול להיות שאהבה זה לא מספיק? איך יכול להיות שהטיימינג מנצח?

כי אם אהבה אמורה לנצח את כל הדמעות, אז ללא ספק שבכיתי מספיק.

דנה
נכתב על ידי
אני דנה, בת 27 מתל אביב. עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובדת עכשיו במכון לפסיכותרפיה. מתה על כלבים. ועל כושר. ועל אבוקדו.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    ביפולרית

    01/02/2021 21:37

    נורא עצוב. חיבוק.

  2. דנה

    02/02/2021 11:48

    תודה רבה! חיבוק בחזרה

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .