בלוג אישי

קצת קשה לי להודות בזה אבל…

קרדיט: Nadav yonah

בילדותי, יום השואה תמיד היה משהו שקצת קשה לי להודות בו – שילוב של עצב שלא מצאתי מקום להתחבר אליו ליום חג שמאוד נהניתי ממנו

הקדמה לכל – זה אחד הטקסטים הכי חודרניים שהוצאתי, יש מצב שאני הולכת לאבד חברה טובה שלי בעקבות הטקסט הזה. אני מודעת לכך וחשוב לי להדגיש שיש בתוכי הר געש כרגע, שאם אני לא אתן לו להתבטא על המקלדת – הוא יתפוצץ לי בקיבה.

אהבתי לשבת ולצפות בשכבות מעליי או מתחתיי מבצעים את הטקס, התרגשתי מהפעמים בהם הייתי חלק מהטקס עצמו ולעמוד עם הראש מטה בצפירה היווה עבורי סממן קהילתי והתבגרותי. להעביר יום לימודים עם הוויה קצת רגועה, כאילו היום אפשר לשהות בהילוך נמוך יותר, רק כי היום הזה מסמל רצח עם בסדר גודל שעד היום לא באמת נתפס עבורי.

אין לי יותר מדי סיפורים מהבית על השואה, זכור לי שאמי סיפרה לי כי סבתי נולדה ממש בתום המלחמה, אבל גם הוריה של סבתי אינם חוו על בשרם את עומק הדבר (בהשוואה ליתר העם), אם זכרוני אינו מטעה אותי.
כשהייתי בכיתה ו’ לקחתי חלק בפרויקט בו בני גילי לימדו את בני הגיל השלישי כיצד להשתמש במחשב ולתפעל אלמנטים בסיסיים ביותר. היות וסבתא שלי התגוררה רחוק ונורא רציתי להשתתף בפרויקט הצמידו לי סבתא מתנדבת, חמודה ומכווצת כזאת שרצתה ללמוד על איזה חלק בעכבר צריך ללחוץ כדי להיכנס לאינטרנט ואיך שולחים מייל.

אני וליזה היקרה התחברנו במהרה והסיפורים על השואה לא איחרו להגיע, אלו היו סיפורים מזעזעים על משחקי מחבואים מהרעים בתוך דיר חזירים, וגם אז – לאחר ששמעתי כיצד צפתה באחיה נרצחים, הדבר אינו חלחל מספיק להבנתי.
הסיפורים הללו הלכו איתי כמו סרט מעניין ורנדומלי בו צפיתי, רק שההקרנה הייתה אינטימית ואישית והשחקנית הראשית ישבה לצדי.

בתום הטקסים לזכר 6 מיליון יהודים שנרצחו הייתי חוזרת הביתה לאיזשהו שקט ושלווה שלא היו בימים אחרים, וכן, אני עדיין מודעת לכמה אבסורדי זה נשמע. אבל זאת האמת.

הייתי צופה בכל אותם סרטים שמשודרים שנה אחר שנה לצד אמי ואחי, מרגישה את הלב שלי קצת יותר מבדרך כלל, לפעמים מכאב, לפעמים מצער ולרוב פשוט מדברים שלב פועם של ילדה כל כך קטנה לא יכול ו\או צריך להכיל. יש סרט שזכור לי חזק ביותר, משום מה אני רוצה להגיד שזה “הילד בכותונת הפסים” אבל אני לא בטוחה אם זה באמת הסרט או שזה סתם סלט שנוצר לי בראש מסרטים שונים וזה הסרט המתבקש שאזכור את שמו.

זכור לי כיצד הסרט מתאר לפרטים את העיצוב התודעתי של החברה בגרמניה בתקופת טרום מלחמת העולם השנייה, כיצד לאט ובטוח מתחילה לחלחל לתודעתם שהעם היהודי הוא חיידק שיש להפטר ממנו וכיצד היטלר הופך למושיע העיקרי והיחיד של החברה מהמחלה הארורה שחיה בתוכם ומאיימת על המשך הקיום של הגזע הארי.

ישנה סצנה שעד היום יושבת לי עמוק בצלעות ולפעמים מקשה עליי לנשום עמוק, ובה רואים נערה יפה ועדינה, מלומדת ומקסימה, תולה פוסטר של היטלר בחדרה, מנשקת אותו וממשיכה בחייה.

אותה סצנה הכתה בי חזק, אולי הייתה הדבר היחיד שבאמת חלחל בתוכי בכל הקשור לשואה.

והיום, אני מוצאת את עצמי מתקיימת בתוך הסרט הזה, והסצנה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. לראות את אחי הקטן עומד בצמתים יחד עם אבי מניף פוסטר של ביבי זה הדבר הכי ממשי שהתרחש בחיים שלי שמדמה את הסצנה הזו. כמה שהלב שלי כואב רק מלכתוב את המילים הללו. הידיים רועדות, והעיניים מתחילות לדמוע.
זה אחי הקטן, זאת לא שחקנית בסרט, זאת לא נערה זרה שכנראה כבר אינה בין החיים.

זה אחי הקטן, שיש לי חלק ממשי במתרחש בתוך הנפש שלו, לטוב ולרע. אני נשבעת שבתודעה הקצת יותר ‘נכונה’ שאני נוכחת בה אני שואפת לכך שזה יהיה בעיקר לטוב אבל מקבלת את העובדה שזה בלתי נמנע שזה יגיע עם הרע.

אחי הקטן, שהיה הילד הקטן והיפה עם העיניים הגדולות והזוהרות והתלתלים הזהובים, עם צחוק מתגלגל שמגיע לתדרים שיכולים לרפא מחלות סופניות, נשמה בסדר גודל שמוחנו לא יכול להבין, האור הכי גדול שיש בבית, שלאט לאט נכבה בחסות החיים המערביים – תולה שלט של… כלומר, עומד עם שלט של ביבי בצמתים לצד אבי ומתוך תמימות מוחלטת נותן יד להרס שדואג לכבות את האור העצום שהוא.

ואם אתם תוהים באיזה הרס מדובר, תתבוננו בחברה המדוכאת והבודדה שאנו, ובהנהגת מי? כמה פעמים כבר שמענו את המילים סדר עולמי חדש בנאומים? כמה פעמים כבר שמענו את המושג ‘צמצום אוכלוסין’? למה יש פרוטוקולים ל- 30 שנה על חיסיון בכל הקשור למגפה?

אל תהיו רוס.

אתמול (שכנראה עד שהטקסט יעלה יהפוך לשלשום) התעוררתי להודעה שהסעירה אותי, התגובה שלי לא איחרה להגיע, והיא הגיעה דרך הסטורי שלי באינסטגרם, שם חפרתי לא מעט בעל פה על המתרחש בימינו. התגובות לא איחרו להגיע כצפוי, רוב התגובות היו תומכות, תודה לשמש, אני לא היחידה שערה למצב.

אבל הייתה תגובה אחת, שאין לי מילים לתאר כמה היא הסעירה אותי, ובכל זאת, אנסה לפשט את הסערה הזו למילים. אני בלוגרית אחרי הכל…

החברה הכי טובה שצה”ל העניק לי (אולי הדבר היחיד החיובי שאני יכולה להגיד שיצא לי מהשירות הצבאי), החלה להסביר לי ממקום שלראייתי גבוה מדי על כך שאני לא מבינה דבר – והיא הרי, עשתה בגרות בביולוגיה, אז היא יודעת איך חיסונים עובדים. ובין היתר, היא הסבירה לי כי צ’יפים לא ניתנים להחדרה דרך חיסון, ואם כן, הרי היינו רואים זאת, כי צ’יפ הוא לא נוזלי!

NO FUCKING SHIT SHERLOCK!!!!!!!!

עכשיו נשים בצד את העובדה שלא אמרתי שום דבר על צ’יפים בחיסונים והיא פשוט הניחה שזאתי דעתי שזה דבר שהוא לא מכבד בעליל, ונתמקד בכך שלפיה אין לה בעיה שמי שלא רוצה להתחסן שלא יעשה זאת – אבל שיישא בתוצאות.
ואני משתגעת, צופה בעוד ועוד קרובים ואהובים שלי, תולים שלט של היטלר בחדרם, מנשקים אותו, וחוזרים לחייהם.
ואני מצטערת חברה שלי, שאת צופה בזה עכשיו ומתחיל להיות לך חם בגוף. אני באמת מצטערת, אני אוהבת אותך מפה ועד להודעה חדשה. אבל את מכירה אותי, ואת יודעת שאני לא מסוגלת לסתום את הפה.
מעבר לכך, הוסבר לי על ידה איך מניות עובדות, ועל הסיבה שמנכ”ל פייזר מכר את המניות שלו והתפטר יחד עם הוצאת החיסון לקהל הרחב.

ובכן, אל תיקחי את התגובה שלי באופן אישי, מה לעשות שזה פשוט בדיוק מה שאני צריכה כדי להגיע לנקודה שלי בטקסט.

אני לא חושבת שזה במקרה שלמנכ”ל פייזר לא הייתה ברירה למכור את המניות שלו בגלל שישן בעמידה, יש לו מספיק כסף כדי לשכור אנשים שיחשבו על הדברים הללו בשבילו, ואיך הוא לא ידע שהמניות שלו הולכות לעוף באוויר בזמן שהוא מכין חיסון לכל הפאקינג עולם? אז חאלס עם הכיסוי תחת של התקשורת.
מה לגבי זה שהוא בעצמו לא מפחד להצהיר שהוא לא מעוניין להתחסן?

יש פה גם אנשים חושבים, ואנחנו לא מאמינים לשיט ממה שאתם מנסים למכור לנו.
כואב לי שיש מצב שאני הולכת לאבד חברה לאחר שחרור הטקסט הזה, אבל קצת יותר כואב לי שאותה חברה חושבת שזה לגיטימי שאני אאבד את העבודה שלי ובתכלס’ את כל החיים שלי בגלל חומר שאני בוחרת לא להכניס לגוף שלי (שלא נאמר בצדק). והרי, גם אם לא אתחסן, היא ועוד אנשים שחושבים כמוה, עדיין יפגשו איתי, אומנם לא בקניון.
כואב לי שכל אותם אנשים שחיים עם הדעות הללו הם אותם אנשים שבעצמם הפרו סגר, הפרו הנחיות ושמו פס בגדול.

כמה עוד נלך בעיניים עצומות?

לכם יש דרכון ירוק, ואני עונדת תלאי צהוב. מפיצת מחלות, לא מאמינה במדע, קונספירטורית משוגעת. גזע שיש להשמיד למען המשך הגזע העליון.

אז מהיום, יום השואה יקבל משמעות כואבת וממשית עבורי, ומי יתן, ועבור ילדיי יום השואה גם יהיה יום אחד בשנה בו הקצב הוא קצת אחר עם סרטים קשים להכלה בטלוויזיה.

ולסיום, עוד קצת ממה שלא יראו לכם בתקשורת.

Miss puzz
נכתב על ידי
בת 22 ממרכז הארץ ובטח עכשיו אתם חושבים לעצמכם משהו כמו "אז יש פה אחת שחושבת שהיא יודעת הכל." אז תרשו לי להגיד לכם משהו יא בני *****, אתם צודקים לחלוטין. ובנימה זאת, אם אתם המשכתם לקרוא עד פה אז כנראה שיש משהו בכתיבה שלי שמושך אתכם - ברוכים הבאים למוח המעוות שלי. תשמרו על שקט, מספיק יש פה בלאגן.
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    אטיה

    17/03/2021 18:32

    איך לא מצאתי זמן לקרוא את זה קודם…תודה יקרה על האומץ והכורח לשפוך את האמת ככה בדוגרי,זה גם הכי נכון לדעתי לגבי חברתך המשכילה בבייולוגיה אני לא חושבת שתאבדי אותה.. כולנו כבר מכירים וחווים את האמירות: ” אם את רוצה לראות את הנכדים, את צריכה להתחסן( והאמא הזאת שוכבת בודדה ברמב”ם ) הלוואי וכולם היו יודעים את האמת, גם לגבי בתי הספר ותכניות הלימודים…( כל האמת ב” זעקת השכמה” בטלגרם ) מה לעשות ..תמיד יש מה ללמוד.
    בהסכם עם פייזר כתוב שלא יחסנו ילדים ( פורסם השבוע בדהמרקר )
    חיים בסרט זוועה
    אני שמחה שהכרתי אותך🥰, עוד אדם שפוי בצל הטירלול ההזוי והשטני הנוראי..

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .