בלוג אישי

מאבדת את זה

מאבדת את זה | ביפולרית
עיצוב גרפי: מילת הקסם

(מתוך ספר הדיכאון שלי | ביפולרית)

הרחוב המרכז-תל-אביבי שקט, כפי שבדרך כלל קורה בשעות בוקר מוקדמות. אין כמעט אנשים, מלבד קבצן או שניים שמנמנמים עדיין, ומצחינים מאלכוהול, מזיעה, ושאר ירקות.

טל מאוד מהוססת בצעדיה, אבל שואבת ביטחון ככל שצוברות רגליה עוד ועוד אבק.

היא בוחשת בשערותיה הרטובות, מעיפה את הגומייה הישנה מדי שלה על הרצפה, בטעות, ומתביישת להרים אותה, או לעשות תנועה פתאומית אחרת.

היא  לבושה במכנסי טרנינג אפורים מתרחבים שיצאו מהאופנה לפני 2 עשורים, ובסווטשירט ירוק של הקורס הצבאי שסיימה בהצלחה לפני כעשור, ונראית לא במיטבה.

היא מרגישה כאילו מישהו תלש אותה מהמיטה הענקית הקסומה שלה, ולא יודעת בדיוק אם כרגע זה הזמן הנכון ביותר לאבד את השפיות, אבל לוחשת לעצמה חזור ולחוש, כשנדמה לה שאיש סביבה לא שומע: “אם לא עכשיו, אימתי?”.

איש לא רואה אותה.

גם כאשר המון אדם מקיף אותה, היא תמיד מרגישה שאיש לא רואה אותה.

חלקם אומנם מציצים לכיוון שלה. הם גומעים את דמותה במבטיהם, אבל למעשה, לעומק, הם לא רואים דבר.
היא יכולה לצעוק צעקת כאב עמוקה, עצומה, רותחת – אולם אוזניהם חירשות. היא תמיד תישאר לבד. המחשבות התרוצצו במוחה בעודה הולכת במהירות, מנסה להשיג את מחוגי השעון בלא הצלחה מרובה.

תמיד היא מאחרת.

הסיבה לאיחורים הכרוניים שלה לא מאוד ברורה, אבל מאוד מכעיסה את כל הסובבים אותה.

ייתכן שבשל השלווה המעושה שלה, הצורך המתמיד שלה להתעלם מהמציאות. איש לא הוכיח כי אם תחשוב מספיק חזק, דברים לא ישתנו. היא ידעה כי הכול שונה. הכול אחר לגמרי. במוחה קיים עולם שלם, אשר זהותו עם העולם הסובב אותה היא מקרית בהחלט.

באמת שרצתה בהזדמנויות רבות להיות כאחד האדם.

כך לפחות הצהירה בשיחות נפש סוערות, ריקות מתוכן ממשי, שניהלה עם הסובבים אותה, בניגוד גמור לרצונה ולנטיותיה הטבעיות לדמום לבד בפינה, בכל הזדמנות אפשרית.

היא רצתה את היכולת להבין את הכלל דרך עיני הכלל.

היא לא רצתה עוד בנקודת המבט המעוותת כלפי החומר האנושי הסובב אותה, וכלפי חפצים.

כלפי מה שדימתה לראות כסחרחרת של אובייקטים הנעים במהירות מסביבה, בלא ממשק אמיתי איתה, בלא נגיעת אמת, כזאת שמאפשרת תובנות והארות של ממש.

משתגעת | עיצוב גרפי: מילת הקסם

היא חשבה פעמים רבות, באילו נסיבות היא תשתגע ואף פירטה לפרטים.

היא דמיינה אילו בגדים תלבש, ואיזה ניחוח יהיה באוויר.

היא לא ידעה אם נכון להשתגע לבד או בפרהסיה.

מדי פעם התחילה לדבר על הנושא, ובחנה את תגובות הסביבה.

היא שאלה אנשים: “תגידו, חשבתם פעם על הרגע שבו תאבדו את שפיותכם?”, ואנשים הסתכלו עליה מוזר, גיחכו במבוכה, והנושא תמיד נבלע.

חור שחור

אז היא החליטה לתכנן את זה לבד, כמו מבצע חשאי, מבצע “טל מאבדת”, כזה שלא יתרום רבות לביטחון המדינה.

קול לא רציונלי בה זועק זמן רב כי היא מובלת למעין חור שחור, בתהליך שעליו איבדה את השליטה לפני זמן רב.

היא ממשיכה ללכת. אל הכיכר.

מוסד קטן ומגודר

אופציונלי שבעקבות איבוד הדעת היא תאושפז במוסד קטן ומגודר, עם ערוגות פרחים ודשא, ואנשים שדופקים את הראש בקירות גומי.

ייתכן שאף תקבל טיפול פסיכיאטרי רציף. בעצם, למה לחשוב בקטן? אולי תקבל גם טיפול פסיכודינמי, או התנהגותי או קוגנטיבי, או שיגדילו ראש, ויעשו לה אפילו ריפוי בעיסוק, ובתנועה, ובמוסיקה ובחיות, ובצמחים?

ואז, כמו בחתונות, יבואו לקראתה אנשים שפגשה בכל מני הזדמנויות בחיים. יעשו לה: “אלה הם חייך”.

היא תשב מעונה, צנומה, שברירית ושקופה, במיטתה הצרה, ייתכן שקשורה ברצועות עבות מפלסטיק. היא תרצה לגעת בהן, אך לא תצליח לזוז. ובעדנה תמלמל, בעודה מרכינה ראשה בענווה: “תודה, תודה שבאתם, לא הייתם צריכים, ממילא אינני יכולה להריח את הוורדים”.

בבית החולים

בבית החולים | עיצוב גרפי: מילת הקסם

ואמה בטח לא תבוא.

ואם תבוא היא תשתוק, שתיקה פולנית, אולי תדפוק בעצמה את הראש באיזה קיר, תעשה לעצמה חבורה מדאיגה במצח. ואולי תאכיל אותה במרק ירקות עם גזר ותפוחי אדמה, או תדחוף לה לפה לחם קימל עם חמאת שום צרפתית עשירה, שהביאה מהדיוטי-פרי, או תקריא לה סיפור על שלגייה הנוירוטית ושד החלומות. ואז תלך.

ז’רגון של משוגעים

וכאשר תלך, טל תישאר בחדר עם שניים שלושה משוגעים, והם יחליפו דעות בז’רגון של משוגעים, והיא תצחק פתאום מכלום, וכולם יבינו למה היא צוחקת, כי ככה זה עם משוגעים, והם יצטרפו אליה, ותהיה בידורייה גדולה.

מדי פעם תזיין את אחד המשוגעים, ללא הקדמות.

הוא ייכנס אליה לחדר, יגיד לה: “בואי לשירותים”, והיא תבוא, בכתונת המטורפים שלה, ותיכנס איתו לאיזה תא, ויסופקו היצרים, ואיש איש ילך לחדרו, לאבחנתו, לתרופותיו, לצחוקיו.

בימים אחרים תיכנס היא לאחד החדרים, תעצום עיניים, תנופף אצבעה באוויר, תנדנד, תגלגל, ואז תצביע על אחת המיטות – “והיום, חולה מספר חמש תהיה שותפה שלי לאקט”, או: “היום הסכיזופרן בן השלושים יספר לי על הפנטזיות שלו”.

זה לא יהיה כמו בעולם השפוי. לא יעורבו רגשות באקט, וגם אם יעורבו, הם ידוללו בדוזה עצומה של תרופות מטשטשות, שיגרמו לה להלך כזומבי ולבהות בחלל, ולפעמים לצחוק כמו משוגעת, בלא סיבה של ממש.

הו, כך דמיינה את גן עדן.

ולפעמים לא יהיה כל כך מצחיק.

לפעמים תצעד לחדר האוכל, לנגב פיתה עבישה בטחינה, ואז תתמוטט על הרצפה, ותרעד, ותפרכס, והרופאות והאחיות, כולן ירוצו אליה, וילטפו את ראשה, ויגידו זו לזו בקולות מתוקים ורכים: “היא שוב בהתקף, מסכנה, מתוקה, בא לי לחבק אותה אבל אני מפחדת שהיא תנשוך אותי”.

ואז יישאו אותה בעדינות אל החדר (או שנציגי המוסד יהיו הן גברים והן מאיימים, וימשכו לה באוזניה הפצועות מהתעללויות קודמות, ויסתמו לה את הפה, ויכבלו אותה, ויגררו אותה לחדר…), והיא תבכה, ותצרח נורא, והדכאוני במיטה שלצדה יבקש ממנה לשתוק קצת, כי סוף סוף הצליח להירדם, ואז הפרנואיד הסכיזואידי שבמיטה השלישית יתחיל להיבהל מן הצעקות, ויצטרף אליהן גם הוא בזעקות שבר שיקפיצו את כל הכלבים בשכונה.

ייתכן שכאשר תאבד את השפיות ההלם יהיה גדול כל כך לכל מערכות גופה, שכולן יתערבבו, ויתבלבלו, וישוחחו זו עם זו בקול רם ונישא, והכול יתפוצץ, והיא תקרוס.

עוד ייתכן, שאיבוד השפיות יגרום לה להיראות בהירה ונורמלית, זוהרת וצבעונית מתמיד.

ממש כמו השכנה ממול, ואף זו המתגוררת מעבר לרחוב (-;

איבוד השפיות אולי יגרום לה להיות צבעונית וזוהרת מתמיד | עיצוב גרפי: מילת הקסם

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .