בלוג אישי

מינה ועוגת הקצפת – אביב 1942. פרק ראשון.

ענף תלוי
צילום: רונית קורן

שוב מצאתי את עצמי תלויה בין שמיים וארץ, בין ענפיו של תפוח הבר בגינת השכנים שלנו.

מכאן רואים את הנוף הכי טוב, כאן הקצה של העיירה שלנו, ואסלוי, ואפשר לראות את העמק הירוק שלנו, המתמשך לו מעבר למדרון שגובל בבית שלנו, לאורך הנחל שזורם בגיא, למטה.

אף פעם לא טיילתי לשם.

לאמא אף פעם אין זמן, ואבא תמיד בנסיעות העסקיות שלו, תמיד יש איזשהו מזיק חדש לטפל בו בשדות של הכפריים, ותמיד קוראים רק לו שילך ויסביר לחקלאים איך להתמודד עם הנזק החדש, באיזה מינון לערבב את הסבון ואיך להכין את הריסוס על העלים של הגידולים שלהם. זה מאוד מעניין, כל הדברים האלה, כל ההסברים שהוא נותן לאמא כשהוא חוזר, אבל אני עושה את עצמי כאילו שזה לא מעניין אותי, כי אחרי שהוא לא היה בבית שלושה ימים, וחזר סוף סוף עם הכרכרה הזאת שלו, עם הנהג ששולחים להסיע אותו ממקום למקום, במקום להתייחס אליי, ולחבק אותי, הוא ישר מתיישב לו מול אמא, בסלון, שניהם כבר עייפים מאוד, רואים את זה בעיניים שלהם, ומתחילים לדבר.

הוא מספר על מה שעשה, ומבין שאין ברירה, שהוא חייב להמשיך לעבוד ולהביא את המזומנים הביתה, מה זה המזומנים האלה בכלל? אבל למה החקלאים האלה לא מבינים מה צריך לעשות? למה הוא צריך להמשיך להדריך אותם שוב ושוב, קשי תפישה כאלה, ואז הוא נכנס לפרטים על מה שהם מגדלים, ומה תקף את השדה שלהם, ואיך הם מקשיבים לו, ועושים בדיוק מה שהוא מדריך אותם, למרות שהידע שלו הוא רק תיאורטי, כי הוא איש של תורה, לא של אדמה.

אז אני חושבת לי על כל זה, ומתה מפחד ממה שעשיתי היום. נמאס לי לרדוף אחרי התרנגולות בחצר, אספתי את הביצים שלהן בבוקר ואמא הכינה עוגה, ממש יפה, והכינה גם קרם. היו מספיק ביצים והיא הקציפה את החלבונים עד שהתייצבו, והוסיפה להן גם סוכר, וגם קצת צבע אדום, אני מכירה את הבקבוקון שממנו היא מטפטפת את הצבע האדום, וזה יצא ורוד, כמו של נסיכות.

אני מאוד אוהבת להסתכל על הידיים שלה ועל הפנים שלה כשהיא אופה. יש בהן מצד אחד המון המון מאמץ, ומצד שני בזמן שהיא אופה היא מאוד רגועה, היא מאוד אוהבת לאפות, אולי אפילו יותר ממה שהיא אוהבת אותי. אבל זו לא בעיה, כי אני די בטוחה שאותי היא בכלל לא אוהבת.

ואז, אחרי שהיא סיימה את האפייה, והעוגה הייתה מצופה בקצף הוורוד הזה, היא הזהירה אותי, כן, אמרה לי לא לגעת, כי מגיעות חברות שלה לשתות קפה עוד מעט, ולכבוד הפגישה איתן היא אפתה את העוגה. לכבודי היא אף פעם לא מכינה עוגה. היא הלכה לסיים את התפירה של סט המצעים לאחת מהחברות שיגיעו לשתות קפה. היא כבר סיימה לגזור, ולתפור את הקצוות, ובחרה פס תחרה כל כך עדין, שהיא תתפור בקצוות של הציפה ושל הציפיות של הכריות. זה הופך לקסם מתחת לידיים שלה, ערימה של בדים לבנים או בצבעי שמנת, שנגזרים בקווים ישרים, לפי המידות של המיטות של השכנות, שמתקשטות להן במצעים חדשים.

בנוסף לתשלום על העבודה שלה, היא מקבלת לפעמים גם את המצעים הישנים של הלקוחות שלה, ואז אפשר לדמיין איך היו מתוחים על מיטות זרות, לפני שנמתחו על המיטה שלי, המצעים האלה מספרים לי סיפורים לפני השינה, על אנשים אחרים, שישנו בהם, כמו נסיכים ונסיכות.

אז אמא ביקשה שלא אגע בעוגה. איך. איך אפשר לעמוד בפני הפיתוי הזה. הקצף מתוח על העוגה, מתוק. אני יודעת, כי ראיתי שהיא הוסיפה 3 כפות של סוכר לתוך קצף הביצים, כשהתחיל להיות מוצק.

(המשך יבוא).

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
3 תגובות

3 תגובות

  1. קורנת

    03/12/2020 20:19

    ואוו! ממש מרגישה כאילו אני קוראת ספר וממש בא לי לקרוא את ההמשך!
    מחכה לחלק השני 🙂

  2. Avatar

    שי מסיקה

    04/12/2020 20:31

    וואלה קראתי

  3. Avatar

    אלה

    05/12/2020 06:26

    מחכה בכיליון רוח להמשך

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .