בלוג אישי

לא פוסט על ארז דריגס

להיישיר מבט. לקחת אחריות.
הצד האפל: אוסף אישי

לפעמים אני חושב שכל מה שאני עושה בחיים זה כדי לקבל מחילה על זה שפגעתי מינית

את רוב הפגיעות המיניות בחיי חוויתי מהצד הפוגע. אני הייתי זה שחצה את הגבול, אני הייתי זה שפירק את ההתנגדות עד שהיא לא הייתה שם. זה קרה הרבה יותר מפעם אחת – למעשה רוב המפגשים המיניים שלי עד גיל 22 כללו את הדינמיקה הזו. כשהסתכלתי לאחור, מפוכח, ידעתי שלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי. כשאזרתי את האומץ לשלוח הודעה או להתקשר לאלו שפגעתי בהן, להתוודות בפניהן ולהגיד שאני מבקש סליחה והן ממש לא חייבות לתת אותה – ידעתי שהדרך למחילה עצמית לא תיגמר לעולם. יש לי הרבה סיבות להיות מחנך למיניות בריאה – אני טוב בהדרכת נוער, אני חושב שמיניות זה הדבר הכי מעניין בעולם – אבל ללא ספק יושבת שם האמונה הלא רציונלית שזה מתקן, איכשהו, את כל הנזק שעשיתי. אופיר סגרסקי ו”פוליטיקלי קוראת” לא חשפו רק את ארז דריגס, והציבור לא הגיב רק על המקרה שלו. נחשף פה דיון אמיתי על השאלה האם, ובאילו נסיבות, אפשר לסלוח למישהו שפגע מינית.
<div id=“fb-root”></div>
<script async defer crossorigin="anonymous" src="https://connect.facebook.net/he_IL/sdk.js#xfbml=1&version=v9.0" nonce="yTCECMlO"></script>

אני תוהה אם זה אפשרי. אם יש מקום למחילה, ואם כן, באילו תנאים?

אם אתה מזהה את הבעיה, לוקח עליה אחריות, מתנצל בבושת פנים (כי אתה לא מצליח לסלוח גם לעצמך, ולא חושב שמגיע לך שיסלחו לך) ומודה בטעות מול הנפגעות, מתוודה מול הקרובים אליך, אולי מול העולם, הולך לטיפול, מייצר עשייה ציבורית בנושא – מה עוד אתה יכול לעשות? המחילה לא מוחקת את חומרת המעשים, כמובן. המעשים היו שגויים, פוגעים, גרועים בכל קנה מידה. לבקש סליחה, לקבל אותה ואפילו לתת אותה (מצד הפוגעות) עשויות לתמוך בתהליך ריפוי, תמיד חלקי. גם אם זה יעבור, “פוגע” ו”נפגעת” אלה תוויות שעלולות ללכת איתנו לכל החיים.

man hugging his knee statue

Photo by K. Mitch Hodge on Unsplash

העניין עם ארז דריגס זה שהוא לא באמת לוקח אחריות.

בתגובתו לחשיפה הוא כתב “אני מקווה שאוכל, בבוא העת, להתנצל מול אלה שפגעתי בהן”. הוא גם כתב “עשיתי כל מה שניתן כדי להשתנות”. התגובה המגומגמת וחסרת הענווה הזו מרתקת אותי. אני מנסה להבין אם מה שעומד מאחוריה הוא רגשי או משפטי. אם הוא מפחד לקחת אחריות פלילית על המעשים שלו, או שהוא לא מסוגל לקחת עליהם אחריות גם ברמה הפסיכולוגית. ואולי הוא לא מאמין שההתנצלות שלו בכלל שווה משהו לפני שהוא התקדם בתהליך שלו, אולי הוא מרגיש שהוא נותן את כל מה שיש לו בתהליך הזה. אני לא יודע מה קורה בראש של ארז דריגס. יש לי מלא חמלה אליו, כמו שיש לי חמלה להרבה אנשים שעשו פשעים חמורים, אלימים ואכזריים הרבה יותר. כמו שיש לי חמלה כלפי עצמי. אני מאמין שגרימת כאב תמיד נובעת מכאב או חוסר כלשהו בתוכנו*. אני לגמרי חושב שזה זמן טוב בשבילו להנמיך פרופיל ציבורי (אולי לתמיד), או לפתוח על הדבר הזה, לקחת אחריות מלאה ולא מתפשרת, לשלוח מסרים הפוכים, לפעול לתיקון בצורה מובהקת וברורה יותר משתילת מסרים בתוך הסדרה המצליחה שלו (שלמען האמת – לא ראיתי).

אחיקם אלירז, חבר ומלווה תהליכי החלמה וצמיחה אחרי פגיעה מינית, עשה לי סדר בלב כשהוא הצביע על הפער הכי חמור בתגובה של דריגס: “התיקון והסליחה עובר דרך הנפגעות. קודם כל דרכן, בשקט, בכנות. ורק אחר כך בפרהסיה. כשהסדר מתהפך, זה עושה ריח לא טוב. אחרי שהן יסלחו, נוכל גם אנחנו כחברה להביע את עמדתנו. בינתיים טוב לנו לשבת בשקט ולא להתערב”. אני לא מצפה מהנפגעות (ממנו או מאחרים, שזה כמעט כולן) לסלוח לו. אני לא מצפה ממי שנפגעו ממני לסלוח לי, על אף שזה אחד הדברים שהכי הייתי רוצה בעולם. זה שלהן, הן במרכז השיקולים, הן חשובות יותר. אבל אם הדיון הציבורי כבר מתרחש, אני שמח לראות שיש גם קולות חומלים, הרבה מהם של נשים חכמות, חזקות ועצמאיות, לא רק כאלה שנובעות מתמיכה פטריארכית קלאסית בפוגע אלא כאלה שרואות את המורכבות*. מה שכואב לי זה תגובות שמראות חוסר היכולת לשקול חמלה וגאולה, לכאורה בכל מחיר.

 '‏כאן11 הסיפור, נגמר זהו, החיים. לך הלכו‏'‏‏

חזרות, כאן 11, צילום מסך

אני חושב שתקווה עבור פוגעים להצליח להשתנות ולהשתקם זה טוב.

אני חושב שלפוגעים שלא מאמינים שיש להם את האופציה הזו יש יותר סיכוי להמשיך לפגוע באחרים, או לפגוע בעצמם. אני חושב שלקיחת אחריות ופעולות בכיוון ההפוך זה הדבר הבריא לעשות עבור עצמנו (כל מי שפגע בעבר, שזה אחוז פסיכי מהגברים) ועבור הסביבה שלנו. זה יכול להיות בעשייה חינוכית, פוליטית, תרבותית. לכתוב על זה, לשתף את זה, לקחת חלק במאבקים, לחגוג ניפוצי פטריארכיה ושינויים חיוביים בעולם של מין, מגדר ומיניות. אם מספיק מאיתנו יעברו לצד השני, המרפא, המתקן – האלימות המינית בעולם שלנו תצטמק, והמיניות הבריאה, המיטיבה, החיובית, המאפשרת – תשגשג. אני רוצה שיהיה לי מה להגיד לילד הזה שיושב מולי בסדנה כשאני מדבר על פגיעה מינית, שאני רואה בעיניים שלו שהוא מבין עכשיו שהוא פגע, שאני אצליח לחייך אליו ולהגיד לו – טעית, אבל אפשר לגדול מזה.

======
דיסקליימרים:
* אמרתי את זה כמה פעמים בפוסט ואגיד את זה שוב – אחריות היא אחריות היא אחריות. היא גם יכולה להיות פלילית. יש מעט מאוד נסיבות שיכולות להסיר ממך את האחריות מהמעשים שלך. לא נראה שהן מתקיימות במקרה של דריגס ואני לא הבן אדם לשפוט אם הן התקיימו במקרה שלי.
* אם זה משתמע בטעות – אני ממש לא חושב שלהוקיע אותו זה סימן לחולשה או לראייה שטחית. אני חושב שיכולה להיות תמיכת האשמת-הקורבן / הגנה-על-הפוגע שהיא חלק מובנה מהפטריארכיה.
* מתנצל אם התמונה הדרמטית מקרינג’ה אתכם, ממש קשה לבחור תמונות לפוסטים טעונים כאלה, מקווה שהמסר של “ההתמודדות הנכונה עם הצד האפל שלנו היא להישיר מבט ולקחת עליו אחריות” עובר. 

דר עופר
נכתב על ידי
החלום שלי הוא להיות המבוגר שהייתי צריך כשהייתי ילד. מחנך למיניות בריאה, מיטיבה, כיפית וקשובה, בעבר מטעם "מידע אמין על מין" והיום מטעם "מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית". חוקר תקשורת אינטימית, מיניות מודעת ומערכות יחסים אלטרנטיביות בעצמי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .