בלוג אישי

היה היה באינדיה – חלק א’ פרק 4

היה היה באינדיה חלק א פרק 4 - אלעד חממי (1)
קרדיט: אלעד חממי

האם זה מלאך?

“Oh, Oh my darling babe, take me in your arms

don’t let me be a stranger.

Oh, I wish I’d find, a giant heart to crawl up inside and sleep,

where everything is still,

where there is no more war,

where everything is one.

In your arms, where everything is one,

in your arms, I shine”.

*The angelcy – Giant heart.

הרגשתי חלל נפתח בתוך בית החזה שלי, מין רגש עצום שכזה התחיל לזרום משם החוצה, נמלאתי במין תחושה מוזרה שמשלבת רצון לבכות גם מכאב וגם מאהבה עצומה. כל כך הרבה רגשות, כל כך הרבה רגש שאני רוצה להוציא. זה פשוט מדהים, הבחור הזה פתח לי רגש שלא הכרתי. זה לא עצוב, זה רגש טהור שרוצה לצאת החוצה ואת העולם לחבק ולעטוף. זה מרגיש טיפה כבד כי זה עמוק, זה רגש שמסתתר עמוק עמוק בפנים ורק רוצה לצאת ולעטוף את כולם באהבה וצחוק בלי סוף.

קולו של הבחור הישראלי בשילוב המנגינה והמילים, מיגנטו החוצה את הרגש שהסתתר בפנים. הבטתי בו מסיים לשיר.
“אחי אתה אלוף, אתה לא מבין מה עשית לי”. אמרתי והבטתי עליו בהערצה.
“תודה יאח, אתה אלוף בעצמך!. איך קוראים לך?”. שאל הבחור והניח את הגיטרה בצד, נותן לה לנוח קצת. 

הבטתי עליו בוחן לרגע את בגדיו, מכנס פשוט וחולצה לבנה בהירה שבוהקת מאור השמש החמה, פניו בהירות מוארות בחיוך וזיפים קצרים מעטרים את סנטרו. שיערו ארוך, ספק מסודר ספק מרושל. אני מביט עליו מחייך ולי זה נדמה שפגשתי את אל הרוגע האמת והשלווה.

“קוראים לי אלעד”. אמרתי וחייכתי אליו. “אלעד, נעים מאוד אני דניאל”. אמר דניאל וחייך אלי בחזרה.
דניאל… חזרתי על שמו בתוך ראשי, ממש כמו המלאך דניאל.

“כמה זמן אתה כבר מטייל?”. שאל דניאל והרים את כוס הצ’אי שלו לעבר השפתיים. לוגם לגימה קצרה עוצם את העיניים נהנה מהמשקה החם.
“עזבתי את ישראל לפני שבוע, להודו הגענו כולנו לפני שלושה ימים”. אמרתי וסימנתי בידיי אל לירן ליאור ואיתי.

“ואללה אתם כולכם מטיילים ביחד?”. שאל דניאל והביט אל שלושתם. “לא, אני והוא מכירים מהבית ואת ליאור פגשנו בשדה תעופה ואת איתי בדרך לפה”.
הסביר לירן את הרכב החבורה. “אז אתם מטיילים ביחד”. אמר דניאל והתחיל לצחוק. “כן כן אפשר להגיד אבל בוא נראה”. אמר לירן וצחק גם הוא.
“כן, זאת הודו אחי”. אמר דניאל וחייך אל כולנו. 

הג’ינג’ית שישבה לידו העבירה אליו את הגוינט. “כמה זמן אתה כבר מטייל?”. שאלתי וכיוונתי את השאלה אל דניאל.
“אני גם כמוכם, לפני שבוע הגעתי לכאן ואני כנראה אטייל איזה שנה אני חושב, כמה זמן אתם מתכוונים לטייל?”. אמר דניאל ולקח שאכטה מהגוינט, מחזיק את העשן לשנייה בריאותיו ומשחרר החוצה.

“בהודו אני אהיה חודשים וחצי ואז גרמניה”. עניתי וסיימתי לגלגל את הגוינט שלי תוך כדי שאני מאשר לעצמי שיש לי תוכנית טובה.
“גרמניה. קצת קשוח אחרי הודו, לא?”. אמר דניאל ולקח שאכטה נוספת, ומיד אחריה הושיט את הגוינט לכיוון לירן, ליאור ואיתי.
לירן הושיט את ידו ולקח את הפייסל. “כן קצת קשוח, אבל בגלל זה אני אעצור קודם באמסטרדם לשלושה ימים, שיהיה לי נחיתה רכה ככה”.
עניתי ודמיינתי את הכל בראש. זו תכנית טובה אבל בוא נראה מה יהיה.
לירן סיפר שהוא בעוד חודש טס לאוסטרליה וליאור אמר שגם הוא כאן רק לחודש ואחרי זה בחזרה לארץ, הוא צריך לסיים את הלימודים וככה גם איתי. 

רעש של גלגלת מתגלגלת על ברזל משך את תשומת ליבי. “ווואאאאההההה”.  נשמעה קריאה ובעקבותיה אדם תלוי באוויר חוצה את העמק באומגה.
“איזה מגניב יש פה אומגה!”. קראתי בקול והבטתי על לירן וכל השאר. “צריך לעשות את זה! אני אחזור לפה ואעשה את האומגה”. אמר ליאור והביט על הנוף. 

סיימנו את הצ’אי וחזרנו אל השביל. מטפסים על הסלעים ואדמת הבוץ הרטובה מהגשם שירד בבוקר. עצרנו ליד סלע ענק וצילמנו קטע נוסף לסרטון.
המשכנו בדרך והגענו למפלים של ושישט. המפלים לא הרשימו אותי במיוחד, ציפיתי כנראה למשהו קצת יותר גדול ומלא מים.

המים הניתזים בעוצמה יוצרים קצף לבן וסמיך וכמו קסם הוא מיד הופך לנהר גועש ומסוכן שחוצה את הסלעים ומכסה אותם במים צלולים תכולים שממשיכים לזרום אל העמק הירוק ושם הם משתלבים עם הנהר
הגדול שהתחיל את דרכו בהרי ההימלאיה שבצפון.

הטבע בהתגלמותו.

 

היה היה באינדיה חלק א פרק 4 - אלעד חממי (2)

צילום: אלעד חממי

הדרך חזור אל מנאלי מלאה גם היא בהפתעות

השמש שלא נשארת במרכז השמיים, יורדת אט אט למטה עוברת את ההרים הגבוהים שמקיפים אותנו מכל עבר וגורמים לבין ערביים ארוך במיוחד.
צעדנו לאט בדרך שמחשיכה בכל דקה שעוברת.

הגענו אל דרך האספלט שבה הוריד אותנו נהג הריקשה לפני כמה שעות. השמש כבר לא ממש מאירה את הרחוב. תאורת החנויות בצד הדרך הפיגו את החשכה והאירו את הכביש. הולכים לאט ובנחת לאורך הרחוב, מידי פעם עוצרים בסקרנות ונכנסים לאחת מהחנויות. חנות קטנה בצד הדרך מקושטת דגלים צבעונים תפסה את תשומת ליבי.

מוזיקה נעימה בקעה מבפנים. קראתי לעבר החברה שיחכו לרגע ונכנסתי אל החנות. החדר היה גדול באופן מפתיע. מזרנים רבים כיסו את הרצפה. עמודי התווך, הקירות והתקרה, כולם היו מכוסים בבדים צבעונים ובעיקר אדומים. משהו שם משך אותי פנימה. הורדתי את הנעלים והתקדמתי אל פנים החדר. בחור הודי מבוגר ישב במרכז ברגליים שלובות ומבט מרוכז. בחורה אירופאית צעירה ישבה לידו וחייכה באופן קבוע, נראה שהיא בהיי ממש חזק. בחור הודי נוסף ישב בצד החדר מעט רחוק משניהם.

“נמסטה”. אמרתי והתיישבתי אל מול ההודי עם המבט המרוכז. הוא סימן בידו לשלום ושם את האצבע על שפתיו, מסמל שקט. הבנתי שאת קולו אני לא הולך לשמוע. “למה הוא לא מדבר?”. שאלתי באנגלית את הבחורה האירופאית. “הוא באבא הוא עכשיו בתענית שתיקה”. היא ענתה והסבירה, מביטה עליו בהערצה וסומק עולה בלחייה.

הבאבא סימן לי לחכות והושיט את ידו לאחור. הוא שלף מאחוריו תיק צד בסריגת יד, בצבעים של כתום לבן וירוק, הצבעים של דגל הודו ובמרכז תפירה בשחור של המילה – “אום” בהינדית. הבאבא פותח את התיק ומציג את כל התאים הפנימים והנסתרים, מראה ומדגים עד כמה התיק חזק ושימושי. כבר השתכנעתי, הוא לא צריך להמשיך. אך הוא המשיך, חיכיתי עד שסיים ושאלתי למחיר שהוא דורש.

הבאבא הרים את ידיו וסימן את הספרה שמונה באצבעותיו. “שמונה מאות רופי?? לא זה יקר!” אמרתי ובטעות הרמתי יותר מידי את הקול. הבאבא סימן לי להירגע והניח את ידו על בית החזה כמתנצל על המקרה. מרים ידו השמאלית כתמרור עצור ומרכין מטה את מבטו, לוחץ בידו השנייה על מסך האיפון. כמתעורר מחלום נערתי את ראשי והבטתי אל בין רגליו של הבאבא שישב מולי. משחק הפוקר המוכר “זינגה” ריצד על המסך בצבעים אדומים.

הבאבא סיים להעלות את הימור וחזר אלי מציג בפני שוב את התיק ומסמן בכף ידו האחת את הספרה ארבע. “טוב ארבע מאות רופי אני כן מוכן”. אמרתי באנגלית בקול שקט במיוחד והוצאתי ארבע שטרות של מאה מהתא הבודד בתיק הקטן שקניתי בסיני. הבאבא אוחז בשטרות, מצמיד אותם אל המצח לשנייה ומיד מעלה אל האוויר כאות תודה לאל שבמרומים בזמן שהוא מלמל מילים בשפה לא מובנת בקול חרישי. העסקה הושלמה, הכסף שלו התיק שלי!.

לבשתי עלי את התיק החדש שהייה הרבה יותר גדול, חזק ורחב. הבאבא עזר לי לארגן את חפצי בתוך התיק וסימן על מחבואים טובים לג’אראס מפני השוטרים. נפרדנו לשלום בחיוכים ויוצאים בחזרה אל הרחוב הראשי. ליאור לירן ואיתיהחמיאו על התיק ואמרו שהוא נראה טוב ויושב עלי בול.

ממשיכים ללכת ברחוב בודקים עוד חנויות מוארות. בחנות אחרת כמעט השתכנעתי לרכוש מפוחית. זה יכול להיות נחמד ללמוד לנגן על כלי נגינה, אולי אוכל להצטרף אל דניאל בפעם הבאה שאפגוש אותו ואז נוכל לשבת ביחד ולנגן.

 

היה היה באינדיה חלק א פרק 4 - אלעד חממי (3)

צילום: אלעד חממי

 

 

הבחור ההודי הבעלים של חנות הנגינה, לוחץ עלינו שנרכוש פריט ומדגים בכל רגע איך בקלות ניתן לנגן על כל הכלים. מביט על המפוחית ומנסה לדמיין את עצמי יושב ומנגן. רואה את עצמי מנגן בדמיוני, אבל לא עכשיו. בשביל שזה יקרה אני צריך ללמוד ולהתאמן, אני יודע שאני לא אעשה את זה עכשיו, אולי בהמשך. “תנקיו, באט נו”. אמרתי לבעל החנות ויצאתי בחזרה אל הרחוב הריק. לירן, ליאור ואיתי יוצאים בעקבותיי. ממשיכים עם הרחוב שמתחיל להחשיך ועוצרים שני נהגי ריקשה, מטפסים אל המושבים הצרים ומתחילים את הדרך המטלטלת בחזרה אל אולד מנאלי. 

יורדים מהריקשות בתחילת העלייה של אולד מאלי ועוברים בין חנויות ומסעדות המוארות בתאורה צהובה וחמימה שיחד עם פנסי הרחוב המעטים יוצרים תאורה נעימה לרחוב החשוך שבלב ההרים. מרים את הראש אל מרפסת מסעדה שגם היא מוארת באורות צהובים. צמחים תלויים שם באוויר ואני מקבל מין תחושה של ארץ לעולם לא. ערב אחד אני אשב שם לאכול. אומר לעצמי וממשיך לעלות עם לירן וליאור במעלה הרחוב.

מגיעים אל הגסטהאוס ומתיישבים במסעדה בשולחן לארבעה. קוראים למלצר ומתים כבר להזמין אוכל. המאנץ מכל הג’וינטים עורר את הבטן.
מסתכל בתפריט ורואה שיש בייקון כתוספת לפיצה, בא לי להרגיש קצת אירופה.

תחושת חוסר נוחות התעוררה בי. כל היום אני מסתובב כאן בתוך טבע פלאים, מלא בחיות ואנשים שחיים כאן ביחד, אז למה אני בוחר לאכול פיצה עם בייקון עכשיו? באתי להודו בשביל לנסות משהו אחר, משהו חדש. דרך חיים אחרת, התפריט מלא באוכל שלא דורש שום הרג.

הפיצה מונחת לפני, חתיכות לא מרשימות בכלל של בשר ורוד לבן מונחות על הגבינה. אוחז במשולש ונותן נגיסה. תחושת בחילה עולה בתוכי. אני לא מסוגל להמשיך. מניח את המשולש בחזרה על המגש. אני לא מסוגל לאכול את זה עכשיו, זה לא טעים, זה מרגיש לא טוב, זה מרגיש לא נכון. אבל אני רעב!!.

מוריד את נתחי הבייקון מהפיצה ואוכל את הפיצה ריקה מתוספות. “מה קרה? לא טעים לך?”. אמר לירן והפסיק לאכול את המנה שלו. אורז עם תפוח אדמה ורוטב. “לא יודע.. לא טעים פה החזיר”. עניתי כבדיחה, וניסיון להזכיר לעצמי שאני עדיין קרניבורי. למרות שנראה לי שאני אפסיק עם הבשר, אין לי צורך בזה כאן.

מסיימים לאכול ועולים לחדרים, השעה רק תשע בערב אבל העייפות גוברת. נכנס למיטה במחשבה שאצליח לקרוא ספר. אני צריך לסיים את הנזיר שמכר את הפרארי שלו ויש לי עוד כל כך הרבה ספרים נוספים לקרוא אחריו.

“אתה קולט שרק היום בבוקר הגענו לכאן”. אמר לירן והסיט את המבט ממסך האיפון שהאיר את פניו. “אשכרה.. הזמן עובר לאט כשנהנים”. אמרתי וחייכתי, שוכב על הגב ומביט לרגע על התקרה. הספר מונח הפוך על בית החזה. “כל מה שעברנו וזה אשכרה רק יום אחד.. איזה טירוף ובכלל דניאל הזה.. יש בו משהו שונה, אני חושב שהוא מלאך”. אמרתי ומנגינותיו של דניאל עלו בי והדליקו את סערת הרגשות שבי, המנגינה מחממת את כל גופי, רגש טהור וטוב. “כן, תותח הדניאל הזה”. אמר לירן והסתובב אל הצד השני, מכבה את המנורה שלידו מאחל “לילה טוב” ומיד שוקע אל תוך שינה עמוקה. הרמתי את הספר בחזרה, עוד לא הספקתי לקרוא שורה וגופי צנח לשינה עמוקה.

אלעד חממי
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .