בלוג אישי

היה היה באינדיה – חלק א’ פרק 1

היה היה באינדיה - ברוכים הבאים לדלהי - אלעד חממי
קרדיט: אלעד חממי

הקדמה

אל הטיול הזה יצאתי מסיבה אחת פשוטה, הרגשתי שאני לא יודע מי אני, הבנתי שאני לא מכיר את עצמי. משהו במקום שבו הייתי עם האנשים שהייתי והעבודה שבה עבדתי, הכול הרגיש כל כך לא נכון, כאילו בכל רגע נתון אתה רק מחכה להתעורר מהחלום ולגלות שאתה פתאום חיי חיים שונים לגמרי, במקום שונה לגמרי והכול טוב והכול שקט, ואתה כלום ואף אחד וביחד עם זה את הכול וכל יכול.

לא היה בהם משהו רע, בחברים, בעבודה, במקום שבו גדלתי או במשפחה, הם היו בסדר גמור, בסדר גמור זו העלבה, הם היו הדבר הכי טוב שהם יודעים להיות. זה אני שהרגשתי לא שייך למרות שהם סיפקו לי בית חם
וקיבלו אותי תמיד בזרועות פתוחות. משהו בתוכי פשוט צעק לנטוש את הספינה ולעזוב את הכול.

יש משפט הינדי שאומר – “סאב קוץ מלגה” – “כל שתבקש תקבל”.

אני אלעד חממי ובגיל 27 יצאתי אל המסע של חיי בהודו, שם עברתי חוויות שגם בחלומות הכי פרועים שלי, לא הייתי מעלה על הדעת שיקרו. בהודו ניצבתי פעם אחר פעם אל מול הפחדים הכי גדולים שלי, אל מול החולשות שלי, אל מול שמחת החיים שיש בי ואל מול הדבר שהכי מפחיד אותי – אני.

בהודו השלמתי עם האני הפנימי שלי ולמדתי לאהוב את עצמי מחדש.
בהודו נולדתי מחדש. 

אני אלעד חממי וזה הסיפור שלי.

היה היה באינדיה חלק א – פרק ראשון.

ההתחלה.

הדמעות שזלגו במורד לחיי כאשר עזבתי את מוסקבה התייבשו ממזמן. ירדתי מהמטוס, נקי ומוכן לחוות, נקי ומוכן לחיות, נקי ומוכן להתאהב במדינה הזאת. מילותיו של חבר טוב מהדהדות לי חזק בראש – “תזכור שלא משנה מה! אל תתאהב! אסור לך להתאהב, הבנת?” המילים חוזרות על עצמן שוב ושוב בזמן שאני הולך במהירות עם שאר האנשים שירדו מהמטוס, מסתכל מסביב ומנסה להבין להיכן עליי לפנות.

מתקדם לאורך המסדרון, סורק בעיניי את השלטים, שני בחורים ישראלים צועדים לידי. בחיוך מהיר, מברכים לשלום אחד את השני והם מסבירים לי את כל מה שאני צריך לדעת, איזה טופס אני צריך למלא ולאן עליי לגשת. זו הפעם השנייה שלהם בהודו, הראשונה שלי.

ממלא את הטופס הוורוד וחושב על כך שאני תמיד בלחץ בכניסה למדינות חדשות, כל דבר יכול להתפקשש פתאום ויש לי היסטוריה של פקשושים בשדות תעופה זרים. מגיע אל הפקיד עם חיוך גדול על הפנים, הוא לא ימצא טיפה של לחץ אצלי.

מגיש את הטופס הוורוד ביחד עם הדרכון, בתוכו מוטבעת ויזה לשנה, גם היא בוורוד.
הוא מביט בדרכון לשנייה וישר מרים אליי את המבט.
“you from Israel!! שלום!!” הוא אמר בעברית עם מבטא הינדי כבד וחיוך ענק.
חייכתי אליו בחזרה ומחליפים כמה מילים על כמה ארץ ישראל נהדרת וגם הודו ועד כמה זה נפלא שיש לי את ההזדמנות לטייל פה, הוא חולם לחסוך מספיק כסף ולטוס לטייל בישראל. מברכים אחד את השני לשלום, אני עובר ונכנס אל האולם הגדול.

אוסף את התרמיל הענק שרכשתי במיוחד לטיול ויודע שמהיום והלאה זה כל הרכוש שלי בשנתיים הקרובות, מלבד זה אין לי בעלות על דבר, וגם תכולת התרמיל זה בסך הכול  חפצים גשמיים, אלו לא דברים רוחניים. בהודו סוף סוף תהיה לי ההזדמנות להגביר את הרוחניות שבי, את האנרגיות שלי.

בארץ התביישתי לדבר על האנרגיות שאני מרגיש, לא מצאתי מישהו שיבין אותי כשאגיד- אני מרגיש את האנרגיה שלך ,אני רואה את נקודת האור שמסמלת מי אתה. התקדמתי לכיוון אולם היציאה, סורק בעיני את האולם הגדול על כל פינותיו, מחפש את לירן בלי סוף. הוא נחת לפני שעתיים, לפי מה שקבענו הוא צריך להיות כאן. למה הוא לא עומד כאן ומחכה לי? איפה אתה מסתתר לירן??

החלטתי לצעוד לכיוון היציאה מהאולם מבלי לשים לב שאין כניסה בחזרה. אני צריך להיכנס שוב פנימה! התחננתי אל החייל שהוצב בכניסה  ” I just need to find my friend” הוא היה נחוש בדעתו למלא את תפקידו נאמנה. חוק זה חוק, ואם יצאת- אין כניסה.

לאחר תחנונים רבים מצידי הוא לבסוף נשבר וקרא לבחור הודי שביקש ממני להשאיר את התיקים וכל הציוד בחוץ ולהפקיד בידיו את הדרכון, הוא יכנס ביחד איתי ונחפש את חבר שלי שמחכה לי. בלית ברירה אחרת, השארתי ליד החייל את הצ’ימידן הענק יחד עם תיק הגב, בו נמצאת המצלמה והמחשב הנייד, השארתי עליי רק את חגורת הכסף ונכנסתי פנימה.

לירן איפה אתה!!! הקול צעק בראשי. הלכנו הלוך וחזור מחפשים ומחפשים. “היי אלעד! הנה אתה י’אח!”. שמעתי קול קורא לעברי בעברית. הסתובבתי לצד שמאל. לירן קם מחויך מהמקום. “איפה היית עד עכשיו?? שעתיים אני מחכה לך כאן! הכרתי בינתיים את ליאור ואת נעה, נעה עוד מחכה לחברה שלה אז זה ייקח זמן עד שנצא החוצה” לירן הסביר במהרה והצביע על בחור ובחורה שישבו על הרצפה עם תיקים ענקיים לציידם.

הסברתי ללירן שאני כאן על זמן מוגבל והצבעתי על הבחור ההודי שליווה אותי עד עכשיו. הוצאתי במהירות שטר של מאה דולר ונתתי ללירן שיפרוט בשבילי בצ’יינג’, הוא הסכים והבטיח שתוך עשר דקות ניפגש בחוץ  ויחד ניסע מפה!
סוף סוף נתחיל את המסע שלנו!

יצאתי בחזרה אל החום הכבד של הלילה, ידעתי שניו דלהי מסריחה אבל עד כדי כך שאי אפשר לנשום את האוויר בה??.
תפסתי פינה והמתנתי. התעסקתי כמה דקות בסמארטפון אך הוא לא היה שווה הרבה בלי חיבור רציף לרשת אינטרנט אלחוטית.

לירן יצא מהאולם ביחד עם ליאור, מסביר שנעה נשארה שם לחכות.
צילמנו סרטון קטן, איך שאני פוגש את לירן מחוץ לשדה התעופה ומיד אחר כך תפסנו שלושתנו מונית אל המיין בזאר.

על הנסיעה בכבישים של הודו אפשר לכתוב סיפור שלם.
עשרים דקות ספרתי על הכביש, עשרים דקות שמתוכם לפחות עשר פעמים כמעט עשינו תאונה וכבר ראיתי את עצמי מסיים את הטיול שבקושי התחיל. החלטתי שזה זמן טוב להוציא את הטבק וגלגלתי סיגריה. “ג’אראס? יו וואנט טו סמוק? ג’אראס?” שאל נהג המונית כשראה אותי מגלגל סיגריה.
“מה הוא אמר עכשיו?” שאל לירן בהפתעה מהמושב האחורי. “הוא שאל אם אנחנו רוצים לקנות ממנו סמים!”. עניתי בעברית וצחקתי בקול. “ממש לא חבר, אני לא הולך ליפול אל זה! נו טנקיו!” אמרתי בעברית וסיימתי באנגלית, מדגיש את הלא תודה לנהג המונית. 

השעה שלוש ועשרים לפנות בוקר. המיין בזאר חשוך ומלוכלך במיוחד. כל העסקים סגורים והמון הודים ישנים על גגות הרכבים. אחרי הליכה של עשר דק הלוך ושוב, החלטנו לסמוך על בחור הודי שיראה לנו מקום טוב לישון בו. המקום באמת נראה אחלה, דורש רק 400 רופי ללילה לאדם. בחישוב מהיר זה יוצא 24 שקלים. יאללה כפרה על הכסף רק תן לי להוריד את התיק וליהנות מהעובדה שהגעתי!

עולים שלושתנו לחדר שמחים וצוחקים, ההודים כאלו מוזרים, מנטליות כל כך שונה ממה שאנחנו רגילים.
עליתי על המיטה הזוגית והתחלתי לקפוץ ללא הפסקה צועק חזק- “אנחנו בהודו!! הגענו להודו חברים!” מבסוט על החיים, שמחה בלתי סופית שיוצאת עמוק מתוך הנשמה. “אלעד עצור!” קרא לעברי לירן בקול.

עמדתי קפוא במקום. “תזוז טיפה שמאלה, בזהירות! יופי, תתכופף טיפה, תמשיך לזוז, עכשיו תביט ימינה” אמר לירן ושידר לכיווני הוראות. עשיתי בדיוק את מה שאמר וכשסיימתי הזזתי ימינה את המבט, והבחנתי בכנף של המאוורר שהייתה סנטימטר אחד מהראש שלי, בדיוק בגובה העיניים שלי.

אם היה פוגע בי, כנראה שכאן היה נגמר הטיול שלי. “פאקקק חחח איזה מזל! טוב חאלס קפיצות על המיטה להיום”. אמרתי וצחקתי בקול, נשכב על המיטה מגלגל סיגריה ומביט על המאוורר שנראה כאילו עוד שניה הוא הולך להיתלש מהתקרה.

שכבנו שם ודיברנו אל תוך הלילה, צוחקים על כל הציוד שקנינו לפני הטיסה, במיוחד צמידי החרטה נגד יתושים שלפי העקיצות שחטפנו  בכלל לא עוזרים. העיניים לאט לאט נעצמות, הגוף רוצה לישון.

פקחתי את העיניים, ליאור לא היה בחדר. לירן יצא מהשירותים עם מברשת השיניים בתוך הפה, מחייך אלי לבוקר טוב שכזה. קמתי והתחלתי להתארגן. “בוקר, מה השעה? אנחנו צריכים לסגור אוטובוס למנאלי! ולאיפה ליאור נעלם?”. שאלתי את לירן תוך כדי צחצוח שיניים ופיפי של בוקר, מפחד לפספס יום ולהישאר כאן בדלהי. “השעה עשר וחצי, ליאור ירד למטה ונעה אמרה לי שהן עכשיו סוגרות אוטובוס למנאלי, האוטובוס שלהן יוצא בשעה ארבע וחצי בצהריים” אמר לירן וסידר את חפציו בחזרה בתיק הגדול. סיימנו להתארגן ויצאנו אל הרחוב שלא נראה דומה בכלל למה שראינו אתמול.

בשביל החוויה הלכנו לאורך הרחוב הלוך וחזור מספר פעמים, מביטים על החנויות הרבות ועל הלכלוך הרב שמצטבר בפינות הרחוב. פרות, כלבים ומיליון הודים. סגרנו כרטיס לאוטובוס הצטיידנו במים ואכלנו אורז לארוחת צהריים.

זכויות היוצרים על הטקסט והתמונות שייכות לאלעד חממי

היה היה באינדיה – ניו דלהי – צילום: אלעד חממי

בשעה חמש וחצי באו לאסוף אותנו מהגסטהאוס אל האוטובוס, בדרך עברנו עוד ערימות ענקיות של זבל, כלובים מלאים בתרנגולות, פרות משוגעות כביש סואן והודים בלי סוף.

בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה בני אדם באותו המקום. עלינו אל האוטובוס מתיישבים בספסל האחורי, שם ישב עוד בחור ישראלי בשם איתי, התחברנו איתו והתחלנו את הנסיעה, ממש מרגישים בטיול שנתי. 

אומרים שהנסיעה הולכת לארוך משהו כמו שלוש עשרה שעות, אך מהר מאוד גילינו את זמן הודו. אחרי משחק טאקי וכמה פרקים של ריק ומורטי, העייפות והחושך שוב גברו עלינו.

אלעד חממי
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .