בלוג אישי

היה היה באינדיה – חלק א’ פרק 2

מנאלי - היה היה באינדיה חלק א פרק 2
קרדיט: אלעד חממי

ברוך הבא אל אינדיה.

טלטולי האוטובוס בכביש השבור העירו אותי מהשינה העמוקה, פוקח את העיניים ומיד מביט מהחלון לא מאמין למראה עיני, מעולם לא ראיתי נוף יפה כל כך.
“לירן, ליאור, איתי! קומו! תסתכלו מהחלון!”. קראתי אליהם מנענע את גופם הרדום. הכל מסביב נצבע בכחול וירוק, הרים מלאים בעצים, נהרות כחולים גועשים, ערימות ענקיות של זבל בצידי הכבישים, עננים בפאקינג גובה העיניים! זו מציאות או חלום??? קופים קפצו מעץ לעץ והתיישבו על גגות הבתים… אני בעננים!

אחרי 16 שעות נסיעה האוטובוס עצר בפעם האחרונה, זאת התחנה. יורדים מהאוטובוס ומבקשים מנהגי המוניות שקופצים עלינו להגיע אל הגסטהאוס היחיד שידענו את שמו. “לליטל איטלי בבקשה!” אחד מנהגי המוניות נענה בשמחה ולקח אותנו הצידה, מבקש מאיתנו להוריד את התרמילים ומעמיס אותם על הגג ובתא המטען.

הכל מסביב בוצי וגשום אבל למי אכפת? תראה מה הולך פה! הם ממש חיים ועובדים כמו לפני מאות שנים! “תראה מה זה לירן.. פאקינג חזרנו בזמן!” קראתי והבטתי על התושבים ועל הבתים הישנים בין העצים. מתעלם מהבוץ שמכסה את רגלי, ממשיך לצעוד באושר ומביט מסביב “זה פשוט מטורף מה שקורה כאן”. 

לקחנו חדרים שהשקיפו על ההרים וגם כאן ראינו ממש מולנו את העננים. נשימה עמוקה של אוויר נקי ונעים והאושר פשוט גועש בתוכי למראה כל הירוק שמסביב והגינה הפרחונית שנמצאת מתחתינו בקומת הקרקע, שם יש מסעדה. יורדים למטה ומתיישבים על ספסלי העץ מתחת לפרגולה, העיניים מתענגות על הטבע שמסביב והבטן מפנטזת על ארוחה טובה. “אני גווע ברעב!” אמר לירן ושם יד על הבטן ותוך כדי צוחק טיפה. “עזוב אוכל! אני רוצה לעשן ג’אראס!!” אמרתי ומיד הרמתי יד קורא בשקט אל המלצר מבלי להפר את השלווה והשקט שמסביב “סליחה? אתה יודע אולי איפה אני יכול להשיג כאן קצת ג’אראס?”. אמרתי באנגלית פשוטה והמתנתי לתשובה. המלצר הביט לצדדים והכניס במהירות את כף ידו אל תוך הכיס במכנסי הג’ינס, מוציא אותה בחזרה סגורה ומניח אותה על כף ידי. – “זה מתנה ממני, ללא תשלום”. הוא ענה בחזרה באנגלית עם מבטא הינדי וחיוך על פניו.

פתחתי את כף ידי וחיוך מיד עלה על פני, חתיכה שחורה בגודל של ציפורן שכבה לה שם והביטה אלי. מכיוון שהתארגנתי מראש על או סי בי וכל מה שנדרש לגלגול, תוך פחות מדקה כבר הייתי עם ג’וינט מוכן. מניח את הפילטר על השפתיים ומדליק.
אחת שתיים שלוש…

העשן זורם אל גופי מסחרר את ראשי.

כל המתח שהצטבר במשך חודשים על גבי חודשים של עבודה, הדרך הארוכה מישראל למוסקבה, ממוסקבה לניו דלהי ומשם לגן העדן הנסתר, מנאלי. האדרנלין זרם בגופי ללא הפסקה מהרגע שעליתי על המטוס בבן גוריון והמראתי מעל האדמה, הכל נרגע ונשכח. יש רק שקט ונחת עכשיו, איזה כיף שהגעתי אליך אינדיה, איך הכל יפה ורגוע כאן, רק צליל הרוח והנהר, כל האנשים מסביב מדברים בטון נורא חלש, לא שומעים אף אחד.

מה זה הקסם הזה שקורה כאן?

“נוו אלעד?? איך??”. שאל לירן מהצד השני של השולחן והחזיר את מחשבותיי למציאות. הטיתי את הראש מעט לצד, מחייך אל לירן שמחייך אלי. “אנחנו בהודו אחי”. אמרתי עם חיוך גדול ואושר עילאי. “איזה כיף שעשינו את זה!” השלים אותי לירן, שמח ומאושר על כך שזכה להגיע לכאן. חיוך ענק עולה על פניי ועוצם לרגע את עיני, נותן לרוח הקריירה של הצפון לעבור וללטף את גופי. “מה אתה חושב על הודו עד עכשיו ליאור?” פקחתי את עיניי והבטתי אליו. הוא ישב מחויך מאוזן לאוזן ליד לירן. “זה מטורף, אני מת שנתחיל כבר לטייל!” ענה ליאור והמשיך לחייך באושר, משלב את ידיו על רגליו שהורמו גם הן אל הכיסא שבו ישב.

מנאלי - היה היה באינדיה חלק א פרק 2

הכול מסביב נצבע בכחול וירוק, הרים מלאים בעצים, נהרות כחולים גועשים, עננים בגובה העיניים! זו מציאות או חלום???

העברתי את הג’וינט אל לירן שעשה פרצוף מעט סובל מהשכטה שלקח. “ואה ואווה, אז זה נקרא ג’אראס?” אמר לירן והחזיק לשנייה את העשן, מעביר אל ליאור שהיסס לרגע אם לקחת גם שאכטה, לבסוף החליט שכן תוך כדי שהוא מציין שביום יום הוא לא מעשן, זה לא עושה לו את זה, אף פעם לא הבין למה כולם מסביב לזה. ליאור לומד רפואה אלטרנטיבית, הם גם למדו על הצמח המופלא והוא מאמין שיש אנשים שזה עוזר להם, אבל בשבילו.. באופן אישי, זה לא כל כך מצא חן.

חביתות, שקשוקה, סלט ישראלי וחומוס, ציפינו לפיתה וקיבלנו צ’אפטי, שזה גם סבבה, מין לחם מגניב שכזה, שונה מכל סוגי הלחם שהכרתי עד עכשיו, מזכיר פיתה בדואית אבל עם טוויסט. לירן וליאור התחילו לאכול במרץ, ממלאים את קיבתם שלא הרגישה שובע אמיתי עוד מהארץ. הבטתי על צלחת השקשוקה שלי והחלטתי שאקח עוד דקה אחת או שתיים לפני שאתחיל לאכול, מן תרגיל קטן כזה עם עצמי, אני צריך ללמוד לדחות סיפוקים, לא את הכול אני אקבל תמיד כאן ועכשיו ברגע זה, לא יקרה שום דבר אם אתחיל לאכול בעוד דקה או שתיים, הכול טוב. לקחתי עוד כמה שאיפות מהג’וינט והוצאתי החוצה את העשן.

עכשיו זה הזמן לאכול. בשולחן מימין אלינו התיישבו שלושה בחורים ישראלים, שמחים צוחקים ומאושרים. מהשיחה ביניהם אני יכול להבין שגם הם הגיעו לפני כמה דקות אל מנאלי. מהשיחה נשמע שהם שכרו וואן ענק בשנייה שבה הם נחתו והם הולכים לעשות את כל הודו עם הוואן. זה נשמע כל כך נהדר, כל כך משוחרר ומטורף. חושב על זה לרגע ומבין שאין בי כרגע את האומץ הנדרש או החשק העז לעשות את הודו על וואן, אני רוצה לטייל רגיל כמו כולם, פעם אתפוס אוטובוס ופעם רכבת או כל תחבורה אחרת שתביא איתה הדרך.

“וואוו! איזו ארוחה נהדרת!”. אמרתי ונשמתי עמוק. מוציא החוצה את האוויר ומיד לוגם שלוק ארוך ממיץ לימונענע גרוס. “בא לי משהו חם, אתם יודעים מה זה צ’אי?” שאל ליאור והרים את היד כשראה את המלצר בצד השני של הגינה. “שמעתי על זה, אף פעם לא שתיתי” עניתי וחשבתי לעצמי שאין מצב שזה באמת טעים, שתיתי כבר תה עם חלב בעבר וזה גם לא הייה כזה להיט. “גם אני שמעתי על זה, מה זה בדיוק?” אמר לירן והביט על ליאור בסקרנות. “זאת תערובת של תבלינים עם חלב חם, הם מבשלים את זה ביחד והבנתי שזה אחד הדברים הכי טעימים שיש!” אמר ליאור ומיד הזמין אחד צ’אי מהמלצר. תערובת של תבלינים? חשבתי לעצמי. אז למה חשבתי על תה עם חלב? מרים את היד אל המלצר ומזמין לעצמי צ’אי אחד. אני חייב לטעום את זה. מסכם עם עצמי ונושם לרווחה, מביט על הגינה הפורחת ונהנה מהמציאות. לא להאמין שאנחנו פה.. טירוף.

משפט שנזרק מהשולחן שלידנו גירד לי את האוזן ומשך תשומת ליבי. “אני אומר לך אחי! לא עברנו את דרך המוות!” אמר אחד מהשלושה חברה שישבו בשולחן שלידנו. “מה אתה מדבר?? אתה לא זוכר את הדרך המפחידה ההיא? זאת שעקפה אותנו משאית והכביש בקושי הספיק לחצי מכונית!” ענה לו חברו לשולחן שישב מולו והחזיק גם הוא פייסל גדול ושמן שהוסיף לאווירה ריח של ג’אראס שרוף. הסטתי את המבט מהידיים שלי שהיו עסוקות בלפורר את הג’אראס והבטתי עליהם עם גבות מכווצות, מחדד את כל חושי לשיחה על דרך המוות.

“אח! דרך המוות זה בדרך מכאן ל – לה, נכון?” אמרתי בקול והמשכתי להביט אל שלושת החברה שעצרו את שיחתם והביטו אלי. “כן אח וזה מה שאני מנסה להסביר לעקשן הזה! לא נסענו ללה! סה”כ נסענו מדלהי למנאלי!” ענה הבחור שהחזיק את הפייסל. לפי השיחה ביניהם היה נראה שהוא הנהג הראשי. “אוקי.. איך אני אדע שאנחנו עוברים בדרך המוות??” שאלתי מסוקרן והעברתי את המבט בין שלושתם. “כשתהיה בטוח שבעוד רגע אתה הולך למות, תדע שהגעת אל דרך המוות!” אמר הבחור עם השיער הבלונד האסוף לאחור בקוקו מתוח. “אוקי, זה הולך להיות מעניין” אמרתי בלחש והרמתי את נייר הגלגול הארוך לכיוון השפתיים והרטבתי את פס הדבק הארוך בעזרת קצה הלשון. ידי סגרו באופן אוטומטי את הג’וינט לצורת טיל ארוך דק בפילטר ועבה בסוף. “תודה חברים! רוצים שאכטה?” אמרתי והרמתי את הג’וינט המוכן באוויר. “תודה אח, אנחנו כבר מסודרים, אבל קח תעשן את זה! זה יעיף אותך למקום אחר!”. אמר הבחור הבלונדיני עם השיער האסוף וחיוך על פניו. הוא קם ממקומו והתקרב אלי עם ג’וינט דולק בחצי הדרך לסוף ומגיש אותו אלי. הודיתי לו עם קידה קלה בראשי ומחייך לעצמי ואל העולם. איזה כיף שאפשר לדבר עם כל אחד, בלי לחשוב יותר מידי. יש כאן מין פתיחות שלא מרגישים בכל מקום, כולם שווים, כולנו מטיילים ובאנו לכאן כדי ליהנות.

המלצר החביב חוזר ונושא איתו שתי כוסות חרסינה בצבע חום. מניח את הכוסות לפנינו ואני מתקרב עם הראש נושם את האדים, מתמלא בריחות טובים של התבלינים שמהם מכינים את הצ’אי. “וואאוו זה מריח נהדר” אמרתי וחזרתי לנשום את האדים של הצ’אי. זה ממכר החרא הזה. “וואאוו זה גם ממש טעים” אמר ליאור שותה מכוס הצ’אי שלו ומעביר אל לירן שגם יקח שלוק. “אתה חייב לטעום את שלך אלעד” אומר לירן עם חיוך ולרגע מסרב להיפרד מהכוס. אני מחייך אל שניהם ומרים את הכוס החמה בשתי ידי נושם שוב את אדי הצ’אי ונושף על החלב בצבע מוקה, מקרב את כוס החרסינה אל שפתי ונותן למשקה החם למלא אותי בטעמים.

אני יכול לטעום ציפורן וגם קינמון ויש פה עוד שילוב מיוחד של טעמים שאני לא ממש מצליח להגיד מה הם. “תקשיבו!!! מה זה! זה אחד הטעימים!! אני מכריז על הצ’אי משקה האלים! איך קוראים לאלים שלהם לירן?” אני שואל לפתע ומתקיל את לירן שמביט עלי במבט המום ומיד מתמלא בצחוק. “מאיפה אני יודע? מצאת את מי לשאול! ליאור איך קוראים לאלים שלהם?” ענה לירן ומעביר את השאלה הלאה. “יש שיווה שזה נראה לי האל הראשי ואני יודע שיש את פרוואטי ואת גנש שזה האל עם הראש של הפיל ויש עוד מלא אבל אני לא זוכר את כולם, קראתי טיפה לפני שטסתי” עונה ליאור בחזרה ונשמע רציני בתשובה. “כן נראה לי שאתה צודק אני גם קראתי טיפה.. אני מת להבין את הקטע של גנש זה עם הראש פיל…” אני עונה בחזרה ואנחנו זורמים אל תוך שיחה ארוכה מלאה בשאלות, בדיחות ותהיות לגבי המיתולוגיה והדת ההינדית. 

קמים מהשולחן ומברכים להתראות ותודה רבה, לכל האנשים הנפלאים והרגועים שמשרים אווירה קסומה על החצר הקטנה. עולים אל החדרים בשביל להתקלח ומיד אחר כך לצאת החוצה, לראות את הרחובות של מאנלי, לחוש את הודו ואולי אפילו להספיק את המפלים של ושישט!

עצרתי לפני דלת המקלחת והבטתי על החדר, סורק בעיני כל פריט שנמצא בחלל שלפני, משנן בזיכרוני את התמונה. קירות בצבע בז נוטה לשמנת. ציור של נהר בגודל שני מטר על מטר תלוי על הקיר מעל המיטה הזוגית הגדולה. שידה אחת עם מגירות ומנורה מכל צד של המיטה, ארון עץ בפינת החדר ועל ידו שולחן עץ עם כסאות מרופדים ועל הקיר מעליהם חלון גדול משקיף החוצה אל ההרים עם וילונות קשורים משני הצדדים. “ברוך הבא לאינדיה” אמרתי לעצמי וחייכתי מאושר מההרגשה שהמסע הזה רק מתחיל.

אלעד חממי
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .