בלוג אישי

היה היה באינדיה – חלק א’ פרק 3

היה היה באינדיה - חלק א פרק 3 - זכויות שמורות לאלעד חממי (1)
קרדיט: אלעד חממי

מנצל את החדר הריק ופורס לראשונה את כל תכולת התיקים. מסדר את הספרים שלי על השידה ואת הבגדים בארון. מביט על כל הציוד והבגדים שהבאתי ותוהה לעצמי עד כמה אני באמת הולך להשתמש בהכל? סתם התלהבות של יציאה לטיול שגרמה לי לארוז חצי ארון

לוקח איתי תיק קט ומתעטף בפונצ’ו הגדול שמיטל הביאה לי בסיני. אוחז את מצלמת הגו-פרו ביד ימין ומכריז בקול “אני יוצא לטיול!”. סוגר את דלת החדר ונתקל בלירן שבדיוק עמד להיכנס לחדר “אתה עדין כאן? יאללה בוא נצא” אמר לירן ולקח ג’קט חם מהחדר. כדי לקחת כמה דברים לפני שנצא.

“מה איפה איתי? הוא עדיין לא חזר?” אני שואל בהלם כשאני רואה שליאור לבד בחדר. “לא.. הוא אמר שהוא הולך לאכול בבית חב”ד, נעבור שם ,אולי נמצא אותו”. אומר ליאור ויוצא לכיווני.. “חחח קודם צריך להצליח למצוא את בית חב”ד” אני עונה וצוחק בשקט. מתקדמים שלושתנו לכיוון היציאה מהגסטהאוס כאשר לפתע אחד העובדים עוצר אותנו ומבקש לראות את הדרכונים שלנו.

“למה אתה צריך את הדרכון?” אני שואל בחשד והוא ענה שזו המדיניות ועליו לרשום שלקחתי חדר אצלו בגסטהאוס. מסתפק בתשובה שנשמעת די הגיונית ומניח בידיו את הדרכון שלי תוך כדי השתקת המחשבות בראש שהספיקו לפתח סיפור בלהות על איך הוא הולך לגנוב לי את הזהות. 

יוצאים מהגסטהאוס אל הסמטה הצרה, לפנינו שביל צר וכולנו מביטים ימינה ושמאלה, מתלבטים לאן צריך ללכת בשביל להגיע אל הרחוב הראשי של מנאלי.
“אם ניקח כאן ימינה ונרד עם הדרך אנחנו נגיע אל האזור שבו עצרה לנו המונית” אומר לירן ואנחנו מסכימים ובוחרים לפנות שמאלה ולעלות במעלה השביל הצר.

שביל האספלט שבור ורטוב מהגשם שירד לפני כמה שעות ושלוליות קטנות נוצרו בדרך השבורה, מדלגים בין השלוליות על אבנים רחבות שהונחו שם מראש. כנראה שזה ככה כבר שנים. אני חושב לעצמי, מדליק את הגופרו ומצלם. זה נראה כל כך יפה! ממשיכים לצעוד בפיתולי הדרך ימינה ומיד שמאלה, עולים בכמה מדרגות ועוצרים לכמה רגעים להביט בנוף עוצר הנשימה שנפרש לפנינו: הרים ירוקים שמושלגים בפסגות, עננים בגובה העיניים ומתחתינו נהר רחב שמוסיף צליל רקע מיוחד. אפשר ממש לחוש את הטבע, את החיים שזורמים בו.

ממשיכים להתקדם לאורך השביל לכיוון מכולת קטנה בצד השמאלי של הדרך. “נקש נקש” נשמע קול קורא מאחורי המכולת. “נקש נקש”…

“נקש נקש!” אני קורא בחזרה וצוחק בקול כאשר נגלה לפנינו בחור הודי לא צעיר ולא מבוגר, לבוש בבגדים לבנים עם תרבוש צבעוני על הראש ושקים שחורים תלויים לו על הכתף. כבר הייתי בתאילנד, זה לא שונה מהודו, כולם רוצים לעשות ממך קצת כסף. “אל תיפלו לזה, הוא יראה לכם כל מיני דברים ואז יבקש ממכם כסף”. אמרתי בעברית אל לירן וליאור שנעמדו אל מול הבחור ההודי. הפניתי את גבי אליהם ופניתי אל המוכר בחנות הקטנה.

הבחור ההודי המשיך לקרוא “נקש נקש” מאחורי ולירן וליאור נעמדו מולו מהופנטים. “אין לך באמת נחש! אתה סתם עובד עלינו!” אמרתי באנגלית עם חיוך והסתובבתי אליהם לרגע, מוודא שהוא שומע אותי. הסתובבתי בחזרה אל המוכר ושילמתי לו את הסכום שדרש, לא לפני שעיקמתי פרצוף למחיר שהייה “מוגזם”. “אלעד תסתובב! אלעד אתה חייב להסתובב!! תראה!!” קרא לירן בקול גבוה, ממש היה אפשר לשמוע את ההפתעה והשמחה בקול שלו, מבלי להסתובב כבר ראיתי בדמיוני את דמותו של לירן עומדת שם מחייכת ומצביעה.

“ממה אתם מתלהבים אין לו שם באמת ווואאאאאאאההההה תיקח אותו ממני!!! אאאעעע וואטט דה פאק” צרחתי בקול בשנייה שבה הסתובבתי וקלטתי נחש קוברה שחור מביט ישירות אלי אל תוך העיניים, חודר את המשקפים, מביט ישירות לתוכי. קפצתי והתכופפתי ורצתי לצדדים כמשוגע שמחפש מסתור, מתרחק ככל האפשר מהנחש שהייה די מדהים, אבל מפחיד.. זה נחש.. קוברה. כל ההיגיון זלג ממני, אני יודע שהוציאו לו את הארס ושכנראה גם אין לו שיניים ובטח הוא מסומם שחבל על הזמן ככה שאין לו שום דרך לפגוע בי, אבל זה לא שינה את העובדה שהגוף שלי לא היה מוכן לעמוד אל מול הנחש.

לירן וליאור התיישבו מיד על הרצפה והביטו בהופעה, הבחור נתן להם לשחק עם נחשים קטנים והניח בעדינות את הנחש על הראש של ליאור, כמוכיח שאין ממה לחשוש. ההצגה הייתה יפה אבל לא קנתה אותי, אני עדיין לא מוכן להתקרב. מדליק את הגו-פרו ופותח את החצובה שלה, ממקם אותה קרוב מספיק להצגה ,מצלם את כל הסיטואציה ומיד מתרחק בחזרה למקום מבטחים, רחוק ככל האפשר מהנחש.

היה היה באינדיה חלק א פרק 3 זכויות שמורות לאלעד חממי

מצלם את כל הסיטואציה ומיד מתרחק בחזרה למקום מבטחים, רחוק ככל האפשר מהנחש. – צילום: אלעד חממי

 

כשסיימו עם ההצגה, הודעתי להם שאני לא מתכוון לעזור להם להתמקח על מחיר ההופעה, הם צריכים ללמוד את זה לבד. אני רוצה לראות אותם מסתדרים. תפסתי פינה בצד והבטתי במשא ומתן, הבחור ההודי דרש 900 רופי על כל ההצגה, 450 לכל אחד, על שהחזיקו את הנחש והצטלמו איתו. ‘זה בסה”כ מחיר הגיוני’ הוא אמר, אתה יודע 900 רופי זה לא כזה הרבה, מה זה בשבילנו? בשבילו זה מספיק לאוכל לכל השבוע אם לא יותר. “אני נותן לך 400 וזהו! אתה רוצה תיקח!” אמר לירן בתקיפות והניח לו את הכסף ביד. הבחור ההודי היסס לרגע ולבסוף הכניס את הכסף לכיס, מברך אותם לשלום ומודה על התשלום.

“ראית? לא נתתי את המחיר שביקש!” קרא לעברי לירן בזמן שהתקדם אלי. המשכנו לצעוד סקרנים לראות איזה עוד חוויות נצבור בדרך. “אולי טיפ?” קרא לפתע בעברית הבחור ההודי עם הנחשים והתהלך ביחד איתנו בקצב שלנו, קרוב אל לירן. צחקתי בקול, לא מאמין לעצמי עד כמה הרגע הזה גדול! ליאור צחק גם ולירן אמר לבחור ההודי שהוא חוצפן! הוא הודה לנו שוב ועבר אותנו, ממשיך לחפש תיירים נוספים.

“היי זה הנפאלי שכולם מדברים עליו בפייסבוק!” קרא לירן והצביע על מסעדה קטנה בנויה אבן מתפוררת, אך מבפנים מתוחזקת היטב, צבועה בגוונים של כחול תכלת ולבן, אנרגיה של רוגע והנאה יוצאת משם. “מי שלא אכל בנפאלי, לא היה במנאלי!”. קרא ליאור את הטקסט שהיה רשום בעברית על חלון החנות. “חחח אנחנו נחזור לפה”. אמר לירן ואנחנו ממשיכים להתקדם, יוצאים מהרחוב הצדדי אל הרחוב הראשי. כל מנאלי מסתכמת ברחוב אחד שלכל אורכו מוצבות חנויות, מסעדות ובתי מלאכה.

הרחוב הומה אדם. מקומיים, תיירים אירופאים והמון ישראלים, הכל זז, הכל חיי. פרות וכלבים חצו את הרחוב שרצפתו בוצית אדמדמה לאחר הגשם שירד לא מזמן. עומדים שלושתנו לדקה או שתיים, מסתכלים סביב ונדהמים מהקסם והיופי, הצבעוניות ההמונית והאנרגיה הקסומה. לוקח נשימה עמוקה, ריח האדמה הרטובה ממלא את ריאותיי ומפעיל תאים של שמחה וזיכרונות בתוכי. אין על הניחוח הזה של אדמה רטובה אחרי הגשם.

“איזה כיף שבאנו להודו!”. קראתי והתחלנו ללכת במורד הרחוב, מביטים על התנועה ושלטי הרחוב. רואים שהישראלים הם התיירים האמיתיים של המקום, מכל מסעדה או חנות צץ שלט בעברית עם כיתובים שונים. “הסוכנות המומלצת ביותר במנאלי!” “פלאפל ואוכל ישראלי!” “תסמכו רק על שיווה”. מכל עבר צצו שלטים שקוראים לתיירים הישראלים. הרגשתי בבית, רק בלי הדברים שאני לא אוהב בבית, אני בבית המושלם שלי, אני בגן עדן.

“היי הנה איתי!”. קרא ליאור והצביע קדימה, על בחור נחמד עם שיער חום מתולתל, משקפיים ועור בהיר. חשבתי שאנשים בסגנון שלו לא יוצאים להודו, כמה שטעיתי. “נוו מצאת את בית חב”ד?”. שאל לירן כשנעצרנו ליד איתי. “כן, אכלתי שם אורז ותפוח אדמה, היה ממש מוצלח! זה שם בצד השני של הרחוב”. ענה איתי עם חיוך וקול שקט והצביע אל הכיוון שממנו באנו. “מה לאן אתם הולכים? חשבתי אולי ללכת אל המפלים”. אמר איתי והצביע אל מורד הרחוב, האזור בו חונות כל הריקשות. פשוט עומדות ומחכות לתייר שיצטרך את שירותיהם. “אנחנו גם חשבנו ללכת אל המפלים”. אמר ליאור והביט עלי ועל לירן לאישור. אישרנו עם חיוך והמשכנו ללכת לאט ובנחת במורד הרחוב.

ריקשות נוסעות במהירות על כביש האספלט השבור שמחבר בין הכפרים מנאלי וושישט. נראה שהדרך ארוכה ברגל אז עצרנו את אחד הנהגים ונדחסנו ארבעתנו בריקשה אחת! בגלל שאנחנו מעל הכמות המותרת בריקשה אחת, הנהג דרש מחיר של 50 רופי לכל אחד. חתיכת קופה עשה עלינו הבחור, אבל מי יתווכח עכשיו על שתיים וחצי שקלים?

נהג הריקשה דוהר על הדרך המפותלת ומלאת האבנים, פרות קופים וכלבים. החזקתי חזק את כל חפצי, קרוב אלי והבטתי החוצה על הדרך הירוקה והנוף ההררי עם העננים הנמוכים. הנהג האט את הנסיעה כאשר נכנסנו אל הכפר. חנויות נוספות היו פזורות מכל עבר יחד עם רוכלים הודים הקוראים לעוברים ושבים להיכנס ולקנות משהו. ילדים קטנים רצים בין כל הרכבים והתיירים ומושיטים את ידיהם קדימה בבקשה לפרוטה.

נהג הריקשה עצר לרגע ונתן לרכב לעבור. הבטתי שמאלה וראיתי שתי נשים הודיות מבוגרות יושבות על הרצפה ומחזיקות בארנבות לבנות. הדלקתי מהר את הגופרו ותפסתי תמונה. “היי היי מאני מאני פוטו!”. הן מיד קראו אלי. “לא פוטו לא”. אמרתי ומיד הכנסתי את הגופרו בחזרה אל התיק. נהג הריקשה עצר בסוף הדרך שהייתה חסומה באבנים וחול וסימן לנו שמכאן אנחנו צריכים להמשיך ברגל.

היה היה באינדיה - חלק א פרק 3 - זכויות שמורות לאלעד חממי (5)

הבטתי שמאלה וראיתי שתי נשים הודיות מבוגרות יושבות על הרצפה ומחזיקות בארנבות לבנות. צילום: אלעד חממי

 

יורדים מהריקשה אל תוך ההמון שמילא את הרחוב. תיירים ארופאים והודים חוצים את גבעת האבנים והחול וממשיכים אל הסמטה שמאחורי הגבעה הקטנה.

עוברים את הגבעה ויורדים במדרגות האבן שהוצבו שם לפני שנים ונשחקו מהפסיעות הרבות. הגענו אל סמטה צרה שהוצבה בין קיר מצד אחד לבין בית-אבן גבוה מצד שני. חצינו את הסמטה ויצאנו אל רחבה גדולה יותר שממנה אפשר הייה לראות את ההרים הגבוהים שמקיפים את מנאלי. מתקדמים לאורך השביל ויורדים עוד מדרגות, עוצרים לרגע להצטלם ליד מפל קטן וממשיכים בדרך. 

“תראה את הפרה המסכנה הזאת.. ההודים מחשיבים את הפרות כחיה קדושה ובגלל זה הם לא שוחטים ואוכלים אותם, רק מה מסתבר שאין להם שום בעיה להשתמש בה לכל דבר אחר…תראה איך היא קשורה פה, לא יכולה לזוז. רק עומדת ובוהה בנוף הירוק מבלי יכולת להגיע אליו… זה ממש עצוב”. אמרתי והבטתי על הפרה הקשורה למפתן הבית בצד ימין של השביל, מצד שמאל נוף מרהיב של העמק מלא באגמים ונהרות כחולים ומעליו הרים גבוהים ירוקים שנוגעים בעננים.

לחיות מול הנוף הזה כל החיים מבלי יכולת להגיע אליו ולהיות בתוכו. או שבעצם כבר עכשיו היא בתוכו?, היא חלק מהנוף, כמו שאנחנו חלק מהנוף כאן, אנחנו תרמילאים!. “אתה יודע, יש מצב שהיא בכלל לא מסכנה, היא לא מכירה משהו אחר וכאן היא מקבלת אוכל ומים כל הזמן, דואגים לה והיא רואה נוף מטורף, החיים שלה דווקא לא רעים בכלל!”. ענה לי ליאור וגרם לי להביט על חצי הכוס המלאה. “אתה צודק, יאללה בואו נמשיך הלאה”. אמרתי וצילמתי תמונה אחרונה של הפרה.

היה היה באינדיה - חלק א פרק 3 - זכויות שמורות לאלעד חממי (3)

תראה איך היא קשורה פה, לא יכולה לזוז. רק עומדת ובוהה בנוף הירוק מבלי יכולת להגיע אליו. צילום אלעד חממי

 

לחיות מול הנוף הזה כל החיים מבלי יכולת להגיע אליו ולהיות בתוכו. צילום אלעד חממי

לחיות מול הנוף הזה כל החיים מבלי יכולת להגיע אליו ולהיות בתוכו. צילום אלעד חממי

מתקדמים לאורך השביל, מטילים ממקומות שונים בעולם חולפים על פנינו וכולם מחייכים ומברכים לשלום, אין פרצופים קשוחים פה. מצד ימין נגלה לפנינו יער גדול במיוחד שנפרס על פני צלע ההר. “בואו נעלה לכאן!” אמרתי בלהט והתחלתי לטפס על האבנים והאדמה הרכה. ליאור, לירן ואיתי טיפסו אחרי. נעצרתי והבטתי על היער שנפרס לפני, זה מהמם. הוצאתי את הגו-פרו והתחלתי לצלם.

מחשבות מהירות חולפות לי בראש, עולות ויורדות כהבזקים מהירים, מתחברים לתמונה אחת גדולה בראש שלי. כל המידע שצברתי על צילום בחודשים האחרונים נמצא אצלי. אני אצלם את העצים מכאן וגם מכאן ו.. אוו מיי גאדד!! אני יכול לצלם כאן קרב של דרגון בול זי!!! אוו פאק מיי לייף!! אני אעמוד כאן ואני צריך שאחד מהם יעמוד כאן! וזהו! ואז נעשה קרב!. אני אערוך את הכל במחשב ואוסיף לנו הילה של אנרגיה ונעשה גם קמאמהמאה! הוו זה הולך להיות מדהים!!. כולי מתרגש מרגיש באקסטזה של החיים. “איזה יופי פה”. אמר לירן בפשטות וסקר את היער שלוש מאות ושישים מעלות.

ליאור ואיתי עמדו ליד לירן עם חיוך וגמעו בעיניים נוצצות את הצבעים שעטפו אותנו. “תקשיבו יש לי רעיון עכשיו בראש לסרטון, אני צריך את העזרה של אחד מכם”. אמרתי ונעמדתי מולם, בוחן את תנועות הגוף שלהם בתגובה למילים שלי. “מה אתה צריך?” שאל איתי וחייך אלי תוך כדי שהוא מנקה בעזרת החולצה את המשקפיים. “אוקי”. אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה, מסדר אצלי בראש את התמונה.

“אז ככה, אני רוצה לצלם סרטון שבו אנחנו עושים קרב של דרגון בול זי, כאילו נלחמים וכל זה כמו סון גוקו ופריז!”. השלמתי את המשפט וחייכתי, בוחן בעיניי את התגובות שלהם, מופתע לראות שאף אחד מהם לא קופץ מאושר על הרעיון המבריק שהבאתי עכשיו. “אני לא בעניין אחי”. אמר לירן וצחק, זז ממקומו לאט. “אני לא הבנתי מה אמרת עכשיו”. אמר איתי, עדיין עם אותו חיוך לבן בוהק. חשבתי שרק החיוך שלי כל כך בוהק כי אני שחום, אבל מסתבר שלא! גם על אנשים בעלי עור בהיר זה עובד.

“אני לא יודע מה זה דרגון בול, אבל סבבה אחי בוא תגיד לי מה לעשות ונצלם!”. אמר ליאור עם חיוך של חבר שרוצה לעזור והניח את ידיו על מותניו, לוקח שאיפה חזקה ומנפח את החזה. ממש סופרמן, אבל צנוע כזה.. סופרמן של חבר. התמלאתי באושר.

הסברתי לליאור בדיוק מה לעשות ואיפה לעמוד ואיך בדיוק לתת את האגרוף. את מצלמת הגופרו הפקדתי בידי לירן והראיתי לו איך להחזיק את המצלמה הקטנה בצורה יציבה ואיפה הכפתור שמתחיל ומפסיק את הצילום. צילמנו שוב ושוב, עד שהרגשתי שיש לי מספיק חומר בשביל שאוכל לעשות עם זה משהו. 

התיישבנו בקרחת היער ודיברנו על היופי והחיים והדברים שאנחנו מרגישים ואיזה מדליק זה להיות בעננים. ירדנו בחזרה אל השביל, ממשיכים בטיול לעבר המפלים. “קבלו את הבקתה הזו!” קרא לירן והצביע לעבר בקתת עץ קטנה שנבנתה על קצה ההר, מצד שמאל של השביל. הבקתה עצמה בנויה על האדמה והמרפסת באוויר משקיפה לעבר העמק הירוק. “בואו ניכנס!” קראתי וצעדתי לעבר הפתח.

בחור ישראלי עם חיוך ותווי פנים מרגיעים, ישב על המזרן מול דלת הכניסה, הוא אחז בידו גיטרה, פורט על מיתריה צלילים של קסם ורוגע, מגרונו בוקע קול צרוד אך נעים לאוזן. הוא יצר שם מין קסם שכזה. כשראה אותי חייך אלי וסימן לי עם הראש להיכנס. בעל המקום, הודי עם עין עצלה ותלתלים רפויים, קם לעברנו וסימן לנו בידיו שניכנס, רק לפני כן להשאיר את הנעלים בחוץ, שלא נלכלך. נכנסנו פנימה. 

ליד הבחור הישראלי ישבה בחורה ג’ינג’ית, גם היא ישראלית. היא ישבה שעונה על הקיר ומביטה אל הנוף הבהיר. היא בירכה אותנו לשלום, מחויכת. בצד המרפסת ישבו על מזרנים בחור ובחורה גם הם ישראלים. התיישבתי לידם. ליאור לירן ואיתי תפסו גם הם מקום על המזרן. המרפסת התמלאה עד אפס מקום.

היה היה באינדיה - חלק א פרק 3 - זכויות שמורות לאלעד חממי (6)

הנוף מהמרפסת. צילום: אלעד חממי

הבחור ההודי שלו שייכת פיסת גן העדן, ניגש אלינו עם חיוך, נפלטו ממנו גלים של אושר והתרגשות. “מייבי צאי?”. הוא שאל והתיישב על רגליו, מביט על אורחיו החדשים. “צ’אי”. אמרתי והרמתי את היד. “וואן צאי”. אמר ההודי וסימן באצבעותיו. לירן ואיתי הזמינו גם הם צאי. ליאור הזמין ג’ינג’ר לימון האני. “טרי צאי אנד וואן ג’ינג’ר למון האני”. חזר הבחור ההודי על ההזמנה וסימן בידיו את מספר הכוסות שעליו להגיש. 

הוצאתי את ערכת הגלגול, נותן לאצבעותיי לעשות את העבודה בזמן שעיניי ומחשבותיי מתרכזות בבחור הישראלי שהמשיך לנגן. משהו בשיר הזה נגע בי, הוא הזיז אותי. אף פעם לפני כן לא שמעתי את השיר הזה אבל הוא נשמע לי כל כך נכון, כל כך מוכר. כל הסיטואציה הזאת מרגישה לי מוכרת ונכונה, כאילו זו לא הפעם הראשונה. זה מרגיש יותר חזק מדה זה וו, אני חייתי את זה כבר. זו לא הפעם הראשונה שאני פה. אבל אני לא מצליח להיזכר או להבין למה זה מרגיש כל כך חזק, רגש לא ברור שכזה, שמחה מהולה בעצב, הר געש של רגש שרק רוצה להתפרץ החוצה ולשטוף את הכל ברגש החם שהוא שומר בתוכו, יום אחרי יום, מבלי אפשרות להוציא החוצה טיפה של חום. הוא רק רוצה לאהוב.

“Oh Oh my darling babe, Take me in your arms, Don’t let me be a stranger.”

אלעד חממי
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .