בלוג אישי

מרים פרץ כמועמדת לנשיאות: תופעת “החי על המת”?

FLICKR _Juulia Niiniranta
FLICKR _Juulia Niiniranta

מרים פרץ המתמודדת על תפקיד נשיאת המדינה מציגה עצמה כ”אשת חינוך” ומוחה על תיוגה כאם שכולה. היא רצה לנשיאות כשבאמתחתה כבר קרדיט של כלת פרס ישראל וגם מדליקת משואה ביום-העצמאות. “אני לא מבינה, אמרה בראיון, למה בכל פעם שמחליטים לבחור בי מציגים אותי כאם שכולה, כאילו זה כל מה שאני. לא הפכתי לקונצנזוס בגלל ששני בני נפלו. הדרך שבה בחרתי להתמודד עם השכול היא זו שהביאה אותי לציבוריות הישראלית”.

הדרך הזאת, הקשורה ישירות לשכול, גוררת גלי הערצה ואהדה, אך בקוטב המנוגד-דברי גנאי.דבריו הבוטים של רוגל אלפר מעיתון “הארץ” הם הקיצוניים ביותר. הוא השתלח כבר אשתקד בפרץ וטען שהיא “מנפנפת בשכול הכפול והופכת אותו לדגל. קידוש המוות הפך למטרת חייה. היא מינפה את אבלה העמוק באמת כדי להפוך לדמות ציבורית”.

התנהלותה של מרים פרץ צורמת גם בעיני. אבל אני לא מזדהה עם כל האשמותיו של אלפר. כי אולי רק כך היא מסוגלת לשרוד {באמת בגבורה} ולהתמודד עם אסונה.  עם זאת, רוגל אלפר הצביע על תופעות נפסדות גם בעיני שאינן נחלתה הבלעדית של פרץ המתמודדת עם שכול כפול. ובראשן-מינוף טרגדיה פרטית והפיכתה קרדום לחפור בו לצורך קידום קריירה ובניית מעמד ציבורי.

השימוש שביבי עושה בנפילת אחיו יוני נתניהו במבצע אנטבה ידוע ומוכר לכולם. ומוכר גם מקרה נאוה בוקר, הח”כית לשעבר, שפילסה את דרכה לכנסת תוך נפנוף אינסופי בתיוגה כאלמנה אשר איבדה את בעלה, קצין המשטרה, בנסיבות הירואיות: באסון השרפה בכרמל.

אהובת הקצין

בין הלוקים הפחות ידועים בהיבנות מאסונם גם כמה אנשי תקשורת שהכרתי אישית. וביניהם אותה עיתונאית שאינה חדלה לחזור ולמחזר את סיפור נפילתו בקרב של אהוב נעוריה לפני כמעט שלושים שנה. מאז היא נישאה, הייתה לאם, התגרשה, ידעה אהבות ואכזבות. ועדיין היא חוזרת על “הסיפור” באינספור ואריאציות. חוזרת ומתארת איך חיכתה לו בערב בדירתם המשותפת, השכורה. איך שמעה צעדים במדרגות ופעמון הדירה צלצל. אבל לא אהובה עמד בפתח, אלא…המבשר. על-כך היא חוזרת בכתבות וטורים, בראיונות בעיתונות ובטלוויזיה, גם בהרצאות ובסדנאות שהיא מנחה. שם היא מציגה את עצמה כמופת של התגברות על משבר וחזרה לחיים.

איש תקשורת נוסף, מהמבריקים, עדיין עורך מסע הרצאות על התמודדותו עם נפילת אחיו במלחמת יום-הכיפורים. ויש באמתחתי דוגמאות נוספות. אני מוותרת על אזכורן כאן עקב רגישותו של הנושא וגם בגלל החשש מפרסום פרטים מזהים ש”יסגירו” את האנשים הנזכרים. התופעה כבר כונתה מזמן “החי על המת”, כשם ספרו של אהרון מגד אשר גיבורו, הסופר, אמור לכתוב ביוגרפיה של דמות חלוץ נערץ שהלך לעולמו. בכל אופן, למכרי המנפנפים באסונם, יש מכנה משותף ברור: הם מרבים לייחצן את עצמם גם בהקשרים אחרים.

וכה אמרה  בטלוויזיה, ב”ארץ נהדרת”,בת דמותה הסאטירית של מרים פרץ: “בכל מקום אני מקבלת את החיבוק…נשיא צריך להיות לא רק ייצוגי. הוא צריך להיות אדם חם, מחבק”. ורוגל אלפר ציטט כבר אשתקד את דבריה של פרץ: “אני חשה את כל הקרבה והאהבה של עם ישראל” והוסיף הערה סרקסטית: “אשרי האדם שמסוגל לחוש בקרבתו של עם שלם”.

גם נפשי נקעה מהצהרות פומפוזיות {וחלולות} על חיבוקי אהבה המוניים. התחושה של שותפות גורל אכן חיונית וחשובה, בייחוד בעתות משבר. אבל אני מתקשה להאמין שהכרזות על אהבת הציבור, הקהילה, השבט, האומה, הפיגו אי-פעם תחושת בדידות של אדם יחיד אחד.

אנשים שיש להם “סיפור”

התקשורת, כידוע, מחפשת בלהיטות אנשים שיש להם “סיפור”. המיוסרים, למודי הסבל, הם המעניינים באמת. התקשורת אוהבת סיפורי שכול, יתמות, חולה רוח במשפחה, היחלצות ממצבי שפל, גם התמודדות עם סרטן. אגב, הביטויים נ י צ ח   את הסרטן או, חלילה, נ כ נ ע   לו {כלומר-מת} שניהם לא הוגנים ומקוממים. חולים “נכנעים” ומתים בדרך-כלל בגלל מצב רפואי, לא עקב תבוסתנות.

ומדי פעם התקשורת דוחה על הסף פרסום סיפורים דווקא משמעותיים אבל חפים ממלודרמה ומסחיטת דמעות. אני נזכרת בתערוכה משותפת של שלושה אמנים. היחצ”ן שטיפל בפרסום התערוכה איתר מכנה משותף לשלושתם וקפץ על הגימיק כמוצא שלל רב: שלושת האמנים התייתמו בגיל רך! אבל השלושה, אנשים אנינים, סירבו לשתף פעולה ולמסחר את “סיפורם”. סרבנותם גבתה מחיר: אלם תקשורתי.

על רקע שכזה אין לגנות יוצרים שנאלצים לפברק או לנפח בראיונות סיפורי איימה וטראומות ילדות כדי להיות “מעניינים”. למשל, אותה עיתונאית-סופרת אשר חשפה בראיון טלוויזיה השפלה שרודפת אותה לעד: יחסם המזלזל של מוריה בבית-הספר התיכון הדתי. ומה “הסיפור” של מרואיינת-זמרת שילדותה הייתה, כנראה, חלקה ונורמטיבית מדי? היא שלפה זיכרון נעורים על קרובת משפחה חולת רוח. דבר קיומה התגלה לזמרת באיחור גדול והכה אותה  בהלם. כי האישה שלקתה בנפשה העבירה את ימיה בבית משוגעים.

 או מעשה בזמר אקס-קיבוצניק שעמד להוציא תקליט. ואז נמצא מי שפרסם אזהרה: צפו לגל חדש של סיפורי אימים על הלינה המשותפת בקיבוץ! הלוא התקשורת אוהבת אמנים שהם בני דמות היגון.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .