בלוג אישי

רקוויאם לבניין הטלוויזיה

test-pattern-PIXABAY
רקוויאם לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה, ירושלים. ומשהו על מגישות החדשות החלוצות כנכס ציבורי ועל ארצנו כ”טלוויזיה לנד”.
“זה כמו מערכון של אפרים קישון” אמרה שרי רז {81}, מחלוצות הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, בכתבה על הריסת בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה, ירושלים ששודרה בערוץ “כאן 11″. הערוץ הכי איכותי בישראל שהוקם על חורבותיו של הערוץ הראשון .”אנחנו שמחים להזמין אתכם להריסת בניין היסטורי” נאמר בהזמנה לטקס של תחילת תהליך ההריסה. ההזמנה נשלחה אל וותיקי הערוץ הראשון. הנוסח הזה הוא שהזכיר לשרי רז את אפרים קישון.
והיא הוסיפה בנימת התרסה: “הבניין הוא לא היסטוריה. מה שעשו כאן זה היסטורי. ההיסטוריה היא היצירה”.
השידורים שנוצרו שם עלו לראשונה לאוויר ב-1968. הערוץ הראשון היה בלעדי במשך 35 שנים {עד לפריצת ערוץ 2 בשנת 2003}. רגעיה הגדולים של הטלוויזיה החד-ערוצית הי. לפס-קול של חיינו. קולה נדם בשנת 2017. בשנותיה האחרונות היא נהייתה נידחת למדי ומבוזה.
שרי רז הייתה אחת מארבע מגישות החדשות הראשונות. הכוכבות החלוצות היו תמיד מספר 2. נראה שהן פילסו את הדרך לנשים המקצועניות שהשתלטו כיום על הגשת החדשות וכך שברו תקרות זכוכית. קודמותיהן, החלוצות, היו אפופות הילה אבל נתפסו כנכס הציבור, ושילמו את מחיר התהילה. והסקסיזם שלט על המרקע.
להלן קטעים מתוך כתבה על מגישות החדשות הראשונות שפרסמתי בספר השנה של העיתונאים, 1982. הטלוויזיה הישראלית, אז בת 14, עדיין נתפסה אז במקומותינו כחידוש מסעיר. העם התרגל לאט ובהדרגה לראות את הקולות. מינויים, הדחות, הכנסת כוכבים למקרר, נתפסו כמעט כאירוע לאומי. הסעירו את הציבור לא פחות מתככים, מינויים והדחות בממשל. עיתונאי הדביק לארצנו את הכינוי הלגלגני “טלוויזיה לנד”.
כרמית גיא-יופי או אינטליגנציה?
בפינתה השבועית-“פינת הבנאליה”- המשודרת בתוכנית “שעתיים משתיים” בגלי-צה”ל, סיפרה פעם כרמית גיא על חוויה פרטית, בנאלית ושכיחה למדי. בהיכנסה למשרד ציבורי זיהתה אותה פקידת הקבלה וקראה לה להתקבל מחוץ לתור. לפני שכרמית הספיקה לדחות את ההזמנה, הוסיפה אישה מקהל הממתינים: “אוי, את באמת נהדרת. גם בעלי חושב כך. ואני לא אחת מאלה שנותנות מחמאות סתם”.
ה”תודה רבה” של מגישת “מבט לחדשות” לא הניחה את דעת המעריצה. היא המשיכה להחמיא, בקולניות. “וכבר ננעצו בי עשרות עיניים כאילו צמחו לי קרניים, המשיכה כרמית את סיפורה. אנשים מסביב החליפו דעות ודיברו עלי בגוף שלישי. היא יפה יותר, או פחות, מאשר בטלוויזיה. היא מתלבשת כך וכך. והאישה ממשיכה בשלה: “תרשי לי להגיד משהו לטובתך. אל תעשי פוני. בעלי ואני חושבים שזה באמת לטובתך.” כרמית חתמה את פינתה במוסר השכל: “גם נכס ציבורי הוא בנאדם, ואל תעשה לחברך מה שלא היית רוצה שיעשו לך”.
שבועות אחדים לאחר שידור אותה פינה פרצה פרשת צמצום הופעותיה של כרמית ב”מבט לחדשות” והוכיחה שהציבור אכן מתייחס אל השדרנית כמו אל נכס ציבורי. עורך “מבט”, מיכה לימור, החליט לצמצמם את הופעותיה על המרקע מפעמיים-לפעם אחת בשבוע, “לטובת” עמיתותיה, דליה מזור וענת שרן. הנימוק המוצהר שבפי לימור-“הן נראות יותר טוב ממך”- פגע בנקודה רגישה אצל כל אישה, קומם פמיניסטיות ואוהדי כרמית. תגובות של עיתונאים {ובעיקר עיתונאיות} ושל חברות כנסת, הפכו את העניין לפרשה. הסערה {בכוס מים} חזרה והוכיחה איך ארצנו הקטנה הופכת לעתים למעין טלוויזיה-לנד: מינויים בצמרת התחנה היחידה או הכנסת כוכבים למקרר חשובים לציבור לא פחות ממינויים והתפטרויות בממשל.
“התגובה המונית, אומרת כרמית, הייתה מדהימה ומהממת”. מאות צופים טילפנו לביתה או שיגרו אליה עותקי מכתבים שהופנו אל הנהלת רשות השידור. “לא שמעתי מילה אחת של תמיכה במיכה לימור. הפליא אותי להיווכח כמה כל זה אכפת לאנשים. נדהמתי מעוצמת הרגשות שחשפו המגיבים. ההעדפה של יופי על אינטליגנציה הקפיצה את רובם. רוב הכותבים אלי טענו בערך כך: “את לא בובת חרסינה. אפשר להרגיש שאת מבינה מה שאמרת, כאילו כתבת את הטקסט בעצמך”.
לאחר שכרמית גיא נפרדה סופית מדמות, “הנערה עם הצמה” שנחשבה כמייצגת ארצישראל יפה, היו צופים מתוסכלים ששילחו אליה ברחוב תגובות כעס ותרעומת. “אבל אני לא התנדבתי , התרעמה, להיות סמל חינוכי ולא לדבוק בתדמית שכפה עלי עיתונאי מסוים” {היא התכוונה במרומז לאהרון בכר ז”ל, מגדולי הכוכבים דאז של “ידיעות אחרונות”-ש.ט}. התגובות שרדפו אותה אז בעקבות שינוי התספורת, הביקורת ולעתים גם המחמאות שביטאו התייחסות רכושנית, “העלו לה את לחץ הדם”. למחיר התהילה, כך אמרה לי, אי אפשר להתרגל.”
“אישה לא מקרינה סמכותיות ואמינות”.
שרי רז היא הכתבת היחידה בין מגישות החדשות. שלוש עמיתותיה הן דליה מזור, כרמית וענת שרן. שרי הייתה רוצה שהצופה יזכור אותה בעיקר בזכות כתבותיה. שיקשור את שמה לכתבות שעסקו בנושאים חברתיים חשובים כמו אלימות כלפי קשישים, נוכלותה ומעלליה של השדכנית הלנה עמרם. אבל הצופה, כדרכו, זוכר לה בעיקר את הופעותיה על המרקע. גם בצאתה לשטח, ככתבת, הקריינות פותחת לה דלתות. “מה, את תבואי בעצמך?” משתאים אנשים כשהיא מתקשרת אליהם כדי לקבוע פגישה. מזהים אותה ברחוב בעיקר לפי קולה. היא אומרת מילה בקול האלט הנהדר שלה, ומיד מופנים אליה ראשים. (מבין ארבע מגישות החדשות, רק דליה מזור נראית על המסך ממש “כמו בחיים”).
בשנות הטלוויזיה הראשונות שרי רז הייתה מסתובבת בכל רחבי הארץ ועשתה כתבות כמעט על כל נושא, למעט צבא וביטחון. “למדנו הכול מההתחלה, היא אומרת, והתגלחנו על זקנם של הצופים. אז עדיין לא גילו בטלוויזיה את שיטת הדסקים- הצמדת כתבים לתחומי סיקור מוגדרים. כמגישי “מבט” אף פעם לא ידענו בביטחון אם נעלה בכלל לשידור. כול תוכנית שעברה בשלום ומהדורת “מבט” בלי תקלות נראו אז כמעשה נסים”.
לאחר שהייתה לאם {לשניים} שרי רז האטה את הקצב. סדר העדיפויות הנוכחי שלה ברור: היא מוותרת על הכנת כתבות אקטואליה שוטפות שמתפרסות על פני היום כולו ומסתפקת בכתבות לפורמטים מגזיניים כמו “מבט שני”, “השבוע יומן אירועים “של ליל-שבת. רק כך היא יכולה לעבוד בלי לחץ מטורף. המשפחתיות, לדעתה, היא הסיבה העיקרית לנדירותן של נשים כתבות.
שרי לא מתייחסת בדבריה לסיבה נוספת, בולטת: סקסיזם ושוביניזם גברי. הנשים שחדרו כקרייניות למהדורות החדשות לא ישבו עד היום על הכסא הימני באולפן, זה כסא הכבוד השמור לקריין הראשי של “מבט”. לשמאלו יושבת מגישת חדשות אישה. הנשים באולפן החדשות הן תמיד מספר שתיים.
לפני ששרי וכרמית התחילו לקריין חדשות הניחו רוב עמיתיהן במחלקה הגברית שאישה לא מקרינה סמכותיות ואמינות ולפיכך יש להעדיף קריינים גברים. בהיותם אנשי חדשות הם מעורבים יותר באקטואליה. לאחר ששתי הנשים התגלו כהצלחה, עדיין יש מי שטוען: אם אישה תהייה הקריינית הראשית, המשמיעה את עיקר החדשות ומודיעה לאומה על דברים קשים ואלימים, אזי נשיותה תיפגע. היא תיאלץ לוותר על סגולות נשיות כמו רכות ועדינות. כך בפירוש אמר לי בראיון עיתונאי האיש שנחשב ל”מר טלוויזיה”, חיים יבין , בעת שהוא כיהן כמנהל מחלקת החדשות.
לדעת כרמית גיא עמיתיה הגברים לא יודו שבמחלקת החדשות נותרו שרידי שוביניזם גברי. אין אפליה מכוונת, אבל ההתייחסות מגדרית. עדיין מבדילים בין שני מחנות: קריינים-וקרייניות.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .