בלוג אישי

פתאום בן 20

אבא
קרדיט: pexels

“איפה המפתחות של האוטו”? הוא צעק מהסלון בדרכו לצאת מהבית. הוא אף פעם לא מוצא שום דבר למרות שלעיתים נמצא הדבר ממש מול עיניו. “אבל אני צריך את האוטו”, צועק הבן השני מחדרו. ואני, שומע את הוויכוח שמתפתח בניהם ומחייך. איך זה יתכן שרק אתמול הינו, זוגתי ואני, טרוטי עיניים ועייפים כל כך מהשגרה הכל כך מייגעת של עבודה וגידול ילדים ופתאום הילדים הללו כל כך עצמאים ומתווכחים מי ייקח את האוטו

אחד מהם עומד להתגייס לצבא בקרוב והשני כבר תלמיד להנדסה באוניברסיטה. שניהם בגובה 190 ס”מ לערך, שריריים ובטוחים בעצמם וזה לא מתחבר לי לשני התינוקות אשר היו זוחלים למיטתי כל יום שבת, בשש וחצי בבוקר וגורמים לנו לחשוב מה נעשה השבת כדי לאפשר להם להוציא אנרגיה? איך שני הילדים השובבים והחמודים והפראיים ההם הפכו פתאום לשני גברים מוצקים ושקולים שמחסלים חלב, קוטג’ וביצים כמו מחלקת חי”ר שלמה.

הפער בין שני הגדולים שלי הוא שנה וחמישה חודשים, כך שהם גדלו כמו תאומים כמעט. כן, זה היה קשה ולפעמים מתיש. שילד אחד בוכה בלילה והשני מצטרף אליו זה הופך לחגיגה שלמה של חוסר שינה כאשר למחרת ממתין יום עבודה גדוש וארוך. היו לילות שרציתי להקפיא אותם או למסור אותם לכמה שעות בשביל לזכות בשקט, שינה או כמה שעות אינטימיות עם זוגתי אבל בכל שלב של גידולם, היה כיף והכיף רק הלך והתעצם, להפתעתי, משלב לשלב, לעניות דעתי.

זה מתחיל שהם נולדים. הם כל כך חמודים, חסרי ישע ותלויים רק בכם וגידולם כל כך אינטנסיבי והכיף כאן הוא לדאוג להם ולראות כיצד הם מתפתחים ולומדים לעשות את הדברים הבסיסים. שהם מחייכים אליך, בפעם הראשונה, זה לא מעניין אותך שזה התכווצות שריר או ריפלקס, אתה בטוח שהם מחייכים אליך כי הם שמחים שאתה בקרבתם ומעניק להם אהבה.
בשלב מאוחר יותר אתה נהנה לראות אותם מתחילים להיות עצמאים. מתלהב כאשר הם מרימים את הראש לראשונה, מתהפכים, אומרים את המילה הראשונה, זוחלים, מתיישבים, נעמדים ואח”כ הולכים אתה בטוח שהם מיוחדים ושאתה היחיד בעולם שחווה את זה ואתה מתלהב, כמו ילד, בכל פעם שהם מסיימים לאכול, לעשות קקי או שהם מתעוררים מהשינה והכל בסדר.

אבל הכי הכי גאה ונהנה כאשר הם מחבקים אותך, מחזיקים לך את הפנים או נותנים לך נשיקה. מאוחר יותר הם מתחילים לגלות עניין בדברים, לשאול שאלות ואתה רואה שהם חכמים וסקרנים ואז מגיע השלב שאתה מלמד אותם כיצד מתנהגים בחברה או מדוע חרם על ילד הוא דבר לא טוב ומדוע כדאי להם להיות אלו שיובילו את המלחמה בחרם. הגידול שלהם כבר הרבה פחות מתיש ותובעני אבל השגרה עדין אינטנסיבית והרבה מזמנכם הולך על עבודה, ניהול הבית, אוכל וקניות אבל השיחות והחיבוקים והעובדה שהם עדיין באים למיטה בשבת אבל בשעה טיפה יותר מאוחרת, מפצים על הכול.

הם כבר מעריכים את הטיולים שאתה לוקח אותם, רצים קדימה במסלול, כדי לגלות ראשונים מה יש בהמשך ואתה רק מתפלל שהזמן יקפא, שהם יישארו ככה קטנים מצד אחד אבל תקשורתיים ומחבקים מצד שני אך כמובן שהתפילה אינה עוזרת, במקרה הזה והם גדלים ובכל שלב אתה מגלה הנאה אחרת ונהנה לראות אותם גדלים, הופכים לחכמים יותר, חברתיים יותר וכיצד הם מיישמים את כל מה שלימדת אותם.

אתה לא שם לב אבל גם אתה מתבגר

וכבר איבדת כמה אנשים חשובים בחייך והדברים שהיו חשובים לך פעם כמו קריירה, כסף והצלחה, הופכים שוליים. אתה רק רוצה לבלות איתם עוד רגע, לפני שיברחו ויקימו משפחה בעצמם, אז אתה מחפש דברים משותפים לעשות איתם וזה כבר הרבה יותר כיף. נכון, כבר אין את החיבוקים של הילד הקטן וכבר אין מקום במיטה שלך לגברים כל כך גדולים אבל יש שיחות והם מתייעצים איתך, הולכים איתך לאימון בחדר כושר והשיא, מבחינתי, הוא שבוע הסקי השנתי שלנו, רק אני ושלושת בני, שבוע של יחד בלי הסחות דעת. אני אוהב סקי אבל עבורי זה כלל לא משנה מה נעשה בשבוע הזה. אנחנו ישנים באותו חדר, אוכלים יחד בוקר צהרים וערב, משחקים וכן, גם גולשים יחד במדרונות. והחשש ממה יקרה שהם יגדלו, שעלה בכל שלב בו הם צמחו, נמוג לו לאט לאט כי אתה מבין שהם לא בורחים ושהם יזדקקו לך עד יומך האחרון.

בגיל 50 אתה רוצה להקפיא את הזמן. יש לך שלושה בנים גדולים, כלכלית אתה בסדר ואתה עדיין בריא. אתה מלווה אותם במבחנים, מטפל בהם שהם חולים, ואתה מת מבפנים שאחד מהם חולה ומאושפז בבית חולים ואתה רואה אותו סובל, סמרטוט, בלי יכולת לסייע לו אבל נולד מחדש שאתה מגלה שהוא יהיה בסדר. אתה מייעץ להם עם החברה הראשונה, מסביר להם על הצבא כשהם מקבלים צו ראשון ואח”כ שני ופורח, מבפנים, בכל פעם שהם מרגישים נח להזמין חברים לראות משחק, יחד איתך, או מתייעצים איתך על משהו אינטימי. “הצלחתי” אתה חושב לעצמך. נתתי להם מספיק אהבה ומספיק ביטחון שהם מרגישים נח להתאמן, להתייעץ או לצאת איתי לכל מני מקומות, למרות גילם ובלי להתבייש. וזה לא פחות כיף מאותם רגעים שהם היו באים אליך למטה ומחבקים אותך, זה אפילו יותר כיף שאין את התלות הפיסית, הקיומית ההיא. זה נכון שזה כבר פחות פיסי אבל מידי פעם אני מצליח לגנוב איזה חיבוק ולהרגיש את החום מהם ואני מודה לאלוהים (למרות שהיחסים ביננו מורכבים) שהצלחתי לעבור את כל השלבים הקשים והמורכבים הללו ומקווה שאצליח להמשיך וליהנות איתם עוד זמן רב.

רונן ענבר
נכתב על ידי
איש הייטק ותיק ויזם. כיום מסייע ליזמים להביא את המיזם שלהם מרעיון למציאות. כמו כן בבעלותי חברה לניהול ופיתוח מוצרי תוכנה. מוותיקי הכותבים בפורטל תפוז בעבר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .