אפקט האינסטגרם ומודל היופי בדור האלפיים

מכירים את אפקט הפרפר? אז הכירו את אפקט האינסטגרם: אפליקציה אחת שעושה שינוי של מודל יופי אצל דור שלם

(הבהרה: אף שהכותרת עושה תחושה של סמינר מחקרי, מדובר פה רק בקצת מחשבות)

לפני שבועיים בערך, ראיתי כתבה בחדשות שדיברה על אנשים שעושים ניתוחים פלסטיים כדי להיות דומים לאיך שהם נראים עם אפקטים באינסטגרם. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: מי לעזאזל נופל לזה, כמה נמוך אפשר לרדת. רק אחר כך, תוך כדי הכתבה, הבנתי שזה הרבה יותר עמוק ממה שזה נראה.

בואו נעשה השוואת דורות קטנה, בסדר?

כשאני הייתי ילדה, מודלי היופי התבטאו בבובות, ברביות, קלטות של דיסני. הם היו מורכבים בעיקר מפרופורציות בלתי אפשריות של מותניים צרות וכפות רגליים קטנות, או של פנים מפוסלות עם עיני שקד גדולות ושיער גולש. גם דוגמניות או שחקניות בטלוויזיה ובסרטים, יפות ככל שהיו, לא היו לגמרי ממשיות.

נכון, היו מי שהלכו רחוק ועשו ניתוחים פלסטיים ודיאטות קיצון כדי להתאים למודל היופי הזה, אוקיי. אבל הרבה צעירות, כולל אני, פשוט עשו הכי טוב שהן יכולות במסגרת המגבלות לכאורה. צבענו שיער, עשינו עגילים, התאמנו את עצמנו למסגרת של מי שהיינו. היו לנו “מגבלות” גופניות שאותן שהתרגלנו לקבל ושידענו שאי אפשר לשנות.

עם שנות האלפיים הגיע “אפקט האינסטגרם” והוא שינה את מאזן הכוחות

אפקטים באינסטגרם לקחו את מודל היופי שהיה רחוק, לא מוחשי ובלתי-מושג, (בעיקר כשהיה מונצח במסך הקטן או בבובה) ושמו אותו מול המראה. מילולית, מול המראה. עם העיניים שלנו והמבט שלנו ותנועת הפרצוף שלנו. עם האינסטגרם אנחנו יכולים להיות בעצמנו מודל היופי הזה, לראות אותו מתלבש עלינו.

זה פשוט פסיכי כשחושבים על זה. גם אם בתור מתבגרת, ניסיתי להידמות בתת-מודע שלי לכוכבות כאלה ואחרות שהיו מוחשיות יותר מנסיכות דיסני, בסופו של דבר ויתרתי על זה. הייתה לי ההבנה של: טוב אני לא באמת יכולה להיראות עכשיו לגמרי אחרת, אז מסתדרים עם מה שיש.

אבל ילדת האלפיים המתוקה שמצטלמת לאינסטגרם מגיל 6? אין לה את ההבנה הזאת

לא כי היא שטחית או טיפשה, אלא כי המציאות שבה היא גדלה שונה לחלוטין מהמציאות שהייתה לי. עזבו את זה שהתרבו משמעותית מודלי יופי מוחשיים, גם זה כבר שנה שעברה. ילדת האלפיים בכלל לא צריכה לנסות להידמות למודל יופי חיצוני. האפקטים של האינסטגרם הופכים אותה למודל היופי שהיא יכולה להיות.

כמה קליקים והיא רואה את עצמה, ממש את עצמה, עם עור חלק ובוהק, עצמות לחיים מוגבהות, שפתיים מלאות ועיניים כחולות. מודל יופי חי בדמותה שלה. אז היא מצטלמת, מקבלת מיליון מחמאות ולייקים ומבינה שרק ככה היא באמת יפה. אחרי שהיא נראית ככה במסך, לצאת החוצה מהבית עם הפנים האמיתיות שלה זה בהכרח מכוער.

וזה ההבדל בין דור עם מודל יופי בלתי-מושג מול דור שמודל היופי מסתכל בדמותו מהמסך

המציאות שבה הילדים היום גדלים מכווינה אותם הרבה יותר להבנה שאתה לבד פשוט לא מספיק. לא מספיק יפה, לא מספיק מיוחד, לא מספיק מעניין. אתה חייב אפקט כדי להיראות טוב. פעם, כשהמודל היה בקלטות דיסני ובכוכבות קולנוע, היה ברור שלא כל אחת יכולה להיות דוגמנית יפהפייה. אבל היום, כל מי שיש לו טלפון יכול.

אם ילדת האלפיים שתיארתי יכולה להיות 150% יפה באינסטגרם, אז למה שתסתפק ב-100% יפה במציאות (שזה מבחינתה כבר מכוער)? למה שהיא לא תרצה להסתכל במראה ולראות בדיוק את מה שהיא כבר רואה על המסך?

לסיום, שני קטעים שזכורים לי במיוחד מהכתבה וכיווצו לי את הלב:

המראיינת מדברת עם בחורה צעירה שמעצבת אפקטים באינסטגרם. המראיינת מלהיבה אותה, מספרת שאנשים מכל העולם, כולל מפורסמים, מורידים את האפקטים שהיא עיצבה. ואז הבחורה הזאת, אומרת בכנות הכי גדולה שאפשר לשקף על המסך: לפעמים קשה לי כשאני יודעת למה זה גורם, ועוצרת את הצילום כי הרגשות משתלטים עליה.

בקטע השני, יותר לקראת סוף הכתבה, ילדה בת 10, מקסימה ומתוקה, אומרת קבל עם ומצלמה את המילים הפשוטות הבאות: אם יש לך שפתיים צרות ודקות זה לא יפה, אז יש אפקט שמגדיל אותן וזה נראה יותר טוב. אם את מכוערת את יכולה עם האפקט להיראות יפה. וזה כל כך חד בעולם של ילדה בת 10. כל כך אמיתי, כל כך מפחיד.

זה המציאות שלנו היום, זה מה שאנחנו סופגים. אפקטים באינסטגרם נגישים לנו יותר מלקחת תפוז מהמקרר. כשאנחנו רואים את עצמנו דרך מודל היופי, למה שנרגיש בנוח עם עצמנו מחוצה לו?