בלוג אישי

מנוחת לוחמי האהבות הנכזבות

קרדיט: Pexels-Jess Bailey Designs

היה לנו הסכם פעם- אם שנינו לא נתחתן עד גיל 33 אז היא קונה לי שעון ואני שם לה אבן על האצבע. הינו צעירים כשחתמנו על הריבנטרופ-מולוטוב הזה, בטוחים ששנינו ‘אגרוייסע מציאה’ ושאם וכאשר, במשאלת לב קטנה של שנינו לא למצוא זיווג הגון להתמסר ב’חוסר ברירה’ אחד לשנייה

עסקי ידידות תמיד באים מכיוון אחד לפחות שמעוניין באינטרס מובהק לחזק את הקשר וללא ספק, היא הייתה עושה ‘תנועות של מתעניינת’ כדי לראות איפה הקו האדום עובר. גם אני מצידי הייתי בוחן את השטח- הסכמי ‘אי התקפה’ הם יפים לכאורה, אבל גם אם השפתיים שלה עטפו את חשיפת שיניה הצחורות, זה עדיין היה ברור כשמש שהטורף נשאר טורף, וגם טורף צריך ללקק בשר מדי פעם.
ההכרות שלנו הייתה רחוקה משטחית כי היו תקופות שהיא הייתה יודעת לקרוא אותי כמו מכתביות צבעוניות ביומן כתיבה של ילד בכיתה ה’,  חבוי במגירת השולחן שבחדר.

היינו מעורבבים אחד בשנייה כמו סודה ופטל,
כמו קצף לבן ושובר גלים עתיק יומין,
כמו בננה ולוטי.

ידענו הכול אחד על השנייה, נשמתי את החיים שלה כמו שהיא הייתה עורק ראשי במערכת האקולוגית שלי. היינו מתעצבנים על אותם דברים, מיואשים מאותם פוליטיקאים, מצקצקים על חוסר צדק מזדמן ויושבים שעות על ספסלים מתחת לבית שלה או בים – פילוסופיה קיומית עם מנגינת קובי אוז ברקע.

גם בבית-קפה ישבנו, דיברנו על המצב.

היא סיפרה לי על הבן-זונה האחרון ששיחק לה באיזון הרגשי. אמרתי לה מה שאמרתי לה, ששנאתי אותו מהרגע שהכרתי אותו ושמגיע לה מישהו הרבה מעבר לכפכף נעל הבית הקרוע הזה. אני סיפרתי לה על המחסור בעניין, על החומות שקשה לי להזיז לצד, על הפאתט שהחליט לסגור את הבאסטה אחרי רוח פרצים תורנית וטורדנית באחת הפעמים שהחלטתי לפתוח חלון ודלת למשאלות האהבה שלי.

ככה אתה תפתח התנגדו לכלבות רחוב       קרדיט: Pexels- Elly Fairytale

“אין לי מושג איך עוד לא חטפו אותך” היא הייתה אומרת והינו יושבים שנינו בשתיקה עד שהייתה מוציאה צינגלה קטן והייתי אפילו לוקח שאכטה או שתיים כדי לארח לה חברה, נשיקה ידידותית וחיבוק חזק. “לילה טוב זיגי” היינו אומרים ומחייכים כי שנינו המצאנו את הכינוי הזה אחרי שקראנו באיזה ספר פסיכולוגיה על פרויד, היינו הטיפול הנפשי היומי אחד של השנייה.

חיינו אחד את השנייה, תמכנו אחד בשנייה והיא רצתה אותי לא פחות מאשר אני בניתי עליה.

ברביעי לדצמבר לפני שלוש שנים, בשעת צהריים של יום חמישי שהתעכב לבוא, קבענו שאנחנו יוצאים לשבת קצת במקום שלנו בחוף- היא מביאה מחצלת ואני מביא פק”ל קפה, הראשון או הראשונה להירדם חייב לעשות שקשוקה בבוקר מהאוכלים שאסור לי לשכוח לשים בצידנית. זה היה אחרי חודשיים שהיא התחילה למלצר במסעדה חדשה ושבוע אחרי שישבנו מתחת לבית שלה והיא סיפרה לי כמה קשה למצוא מישהו שיקשיב לך בעולם המזויף הזה.

הראשונה או הראשון להירדם        קרדיט: Pexels-Julia Khalimova

“אבל אנחנו לא זיוף זיגי” עניתי לה והיא הסתכלה אליי במבט אילם שיצא לי להכיר עוד לפניי זה, השתהתה ואז אמרה “כן, אבל אנחנו צריכים לספור עד 33 כדי שנהיה אמיתיים עם תעודות”.

במשך כל השבוע היו לי חלומות בצבעים בוהקים וכל כמה שעות כשהייתי בעבודה הייתי תופס את עצמי בוהה בתקרה ומדמיין קווי אומנות כאילו יצירה של דאלי תלויה בצמרת לנגד עיניי. כשהייתי מקיץ מזה לא הבנתי מה קורה לי ומאיפה זה בא.
כשהגיע החמישי המיוחל, שמתי את הבירות והשמיכה בקיה פיקנטו כסופה וחיכיתי לה מתחת לבית שלה, לבוש בחולצה משובצת עם כפתור עליון חסר- היא תמיד אמרה שמחשוף של גברים ושיזוף של חיילים עושה לנשים פרפרים בבטן וכל ארון הבגדים שלי היה מעוצב לפי צבעי הפרפרים שהיא אהבה- חסרי כפתור עליון ומחוברים גם בבדים הקטנים, מחכים ל- 33 שידפוק בדלת.

כשהיא נכנסה לרכב ריח הבושם שלה נכנס לתוך הנחיריים שלי ויצא רק דרך גלגול העיניים שלי מהסנפת אוויר ארוכה שלא רציתי שתיגמר- היא נישקה אותי בצוואר- “ככה אתה תפתח התנגדות לכלבות רחוב” הייתה מתרצת. גם ככה היא לא הייתה צריכה לשכנע אותי יותר מדיי כי מהפעם הראשונה שהיא המציאה את התרגיל הזה פיתחתי התמכרות לרטיבות הקטנה בשפתיים שלה בסוף הנשיקה.

-מוכנה?
-מוכנה מוכנה…ברוך הבא חמישי, זיגי תן לנו בווליום ושים גז, יש לנו סוף שבוע של מנוחת לוחמי האהבות הנכזבות לפנינו.

KingMil
נכתב על ידי
אשדודי אסלי. סופר, מרצה ואיש חינוך. לא נשוי כי רע לי גם בלי זה. בדרך כלל כותב על אהבה, על המציאות ועל מה שיושב על הלב.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    תודה

    16/02/2021 11:30

    מאוד יפה ונוגע

  2. KingMil

    16/02/2021 21:24

    תודה רבה!
    יבוא המשך…

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .