בלוג אישי

2.השיר שהיא אוהבת- הבריחה

קרדיט: משה כהן

תחילת הסיפור, הפוסט הקודם

“רוצי! רוצי מהר יותר! מה את צב?” אני שומעת את מגי צועקת לי בלעג.

“תזהרי ממני! כשאני אתפוס אותך את תהפכי לצב באמת!” צעקתי באומץ תוך כדי ריצה והתנשפות.

אני מסתכלת לעבר הגלים הכחולים מלאי הקצף והשמש היפה השוקעת. השמיים הכתומים המדהימים. כמובן שאין לי סיכוי לתפוס אותה אני חושבת לעצמי. רגע, איפה היא נעלמה? אני מסתכלת לצדדים ולא רואה אותה. היא לא השאירה אותי לבד אני מקווה!

פתאום מישהו קופץ עליי מגובה ומפיל אותי על החול.

בעעע אני שונאת לבלוע חול.

שיט! הכיור שלי עולה באש! עשן כחלחל מתחיל לצאת. היד שלי בוערת וכל כולה אדומה.

האש, העשן הזה והאדום הלוהט על היד שלי יכולים להביע רק דבר אחד.

הוא יצא לחופשי והוא מצא אותי.

מגי כמובן לא נמצאת כשצריכים אותה. בעצם אני תמיד צריכה אותה והיא אף פעם לא נמצאת יותר. אני נושמת עמוק. ומסתכלת רגע החוצה דרך חלון המטבח. גם פה רואים כמובן את המגדל הזה שאני כל כך אוהבת. אני מחזיקה חזק במיקי, מביטה כמה רגעים בידי הכואבת. “קדימה אם, את יכולה להתרכז!” אני אומרת לעצמי בקול.

והנה האדמומיות והכאב מתחילים להיעלם.

אני מרימה את הראש ונחרדת מהגובה שהאש הגיעה אליו. אני נושפת רוח קרה בצבע תכלת זוהר לעבר האש בכיור. אוי לא! האש מתחזקת עוד יותר! כמובן שגלאי העשן שבעלת הדירה התקינה בהשקעה רבה לא מזהה את האש הזאת.

לא נשאר לי עוד מה לעשות.

אני משאירה חבילת שטרות בתוך קופסת ברזל לבעלת הדירה, נושפת רוח תכלת קרה על הקופסה ומעצבת עם הידיים בועה מהרוח שלי מסביב לקופסת ברזל.

 

קרדיט: Jess Vide from Pexels

 

קליק.

הקלקתי באצבעות והתיק שלי עם כל הדברים החשובים עליי ומיקי שוב בידיים שלי.
אני עוצמת עיניים. רק מיקום אחד מופיע בדמיוני. אני פוקחת עיניים והנה אני במיקום הזה. מזל שאני אוהבת מקומות גבוהים. אני מביטה מראש המגדל ומנסה לראות אם אני רואה אותו באזור.

לפתע יד אוחזת במרפקי.

לא! אני לא אתן לו! לא לי! לא שוב!

אני תופסת אותו בצוואר כשמיקי נובחת והולכת להקפיא אותו עד מוות.

עכשיו אני לא אותה ילדה קטנה! אני כבר יודעת להשתמש בכוחות שלי!

“מה את עושה?? השתגעת לגמרי??”

“אוי אני ממש מצטערת! לודביק, לא זיהיתי אותך”.

“גם מנסה לחנוק אותי? גם קוראת לי לודביק כמו שאני מאוד “אוהב”?

“סורי לו” אני צוחקת בהקלה..

“פשוט אני חושבת שהוא מצא אותי.”

“אני יודע שהוא מצא אותך, לכן גם אני פה. את לא תהיי לבד”.

“אני לא לבד” שיקרתי. “יש לי את מיקי והשלמתי עם אמא שלי ואתה יודע שמגי תחזור בכל רגע”

“מיקי באמת נהדרת אבל במקרה ראיתי אתמול את אמא שלך ולגבי מגי…”

“מה? מה עשית אתמול עם אמא שלי? איפה ראית אותה?” קטעתי אותו.

“אין לנו זמן. בקרוב אספר לך, עכשיו אנחנו חייבים להיעלם מפה”

נאנחתי. “כן… חבל זה ללא ספק היה המקום האהוב עליי”. לו גיחך. ” כן מה במיוחד? המונה ליזה שניסית לגנוב בלובר או השנדליר בארמון ורסאי שכולם עדיין מחפשים?”
“היי! בחיים לא הייתי גונבת את המונה ליזה. רק עקפתי את הגדר אליה כדי לראות מקרוב. ולגבי השנדליר זה לא מה שאתה חושב…”

בום!

העיר רעדה והמגדל עליו עמדנו במיוחד. תפסתי בזרועותיו של לו בבהלה. הוא גם נבהל אך חייך. שיט…ממש לא רציתי להיות קרובה אליו כל כך שוב… “אם, אני אוהב אותך” אני נזכרת בפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה לפני חמש שנים. עד עכשיו רועדות לי הברכיים רק מלהיזכר בזה.

בום!

“שיט! אנחנו באמת חייבים לזוז!”

“קדימה לפני שהעיר והמגדל האהובים עלייך יהרסו! תביאי לי יד!”

אני מביטה למטה מהמגדל אייפל. אייפל היקר שלי. והנה אנחנו רוקדים מתחת לאייפל שיכורים מאושר. אבל זה גם היה מזמן. עכשיו אנחנו צריכים לברוח. אני נותנת לו יד, זאת היד שנפגעה מהמעטפה שהגיעה אליי.

רגע.

מה זה?!

אותיות מופיעות לי על היד. אני רק מספיקה לראות שאלו אותיות לטיניות וכשאני עם תיק על הגב ועם מיקי ביד השנייה, לו ואני עוצמים עיניים, הוא מחזיק לי חזק את היד ומלט, אותה קצת עם האגודל.
זה נעים, אני חושבת לי בחיוך.

ואז מופיע חושך, מנהרה ארוכה, אנחנו מסתחררים בה בחוסר שליטה מוחלט אך אוחזים זה בזו. אני לא מאמינה שאני הולכת לחיות עכשיו בפחד ודאגות שוב! אבל עכשיו עם לו אני מרגישה שוב מה שכבר שכחתי שקיים. ביטחון ושלווה מוזרה למרות מה שקורה.

—-המשך יבוא—-

אלכסנדרה פ.
נכתב על ידי
שחקנית שהיא גם בלוגרית, זמרת שגם מנגנת. כותבת על לייף סטייל וספר בהמשכים.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .