בלוג אישי

כולם נהיו פתאום אנשים כותבים

Fronteiras do Pensamento_ Greg Salibian_ flickr עמוס עוז

איך הקיבוצניקים של פעם העזו “לחטוא בכתיבה”…

מעשה בעיתונאי נודע וחרוץ {הוא כבר הלך לעולמו} שהיה מפרסם ספרי אקטואליה בשרשרת. קולגות אמרו עליו בחיבה מבודחת שכמות הספרים פרי עטו גדולה מכמות הספרים שהוא קרא. תפוקתו החריגה בלטה מאוד בעבר ההולך ומתרחק. כיום, בעידן הדיגיטליות והרשתות החברתיות חל היפוך, לעתים נדמה שכבר ישנם המונים כמותו. רובנו צמצמנו את הזמן המוקצה לקריאת ספרים. אך במקביל ובאופן אבסורדי, שוק הספרים נהייה צפוף, מתפקע וגואה. בשנת 2018, לפי גוגל, ראו אור בישראל 8,571 ספרים.

לרגעים נדמה שכמעט כולם סביבנו נהיו אנשים כותבים, וביניהם רבים שגם מפרסמים ספרים, מודפסים או דיגיטליים. הכתיבה כשלעצמה היא, כמובן, עניין מבורך. היא מאפשרת מתן פורקן לרגשות, בכוחה להרחיב ולפתח את כושר הביטוי, את ההתבוננות העצמית, ההקשבה לעצמנו, אולי גם לעולם ולזולתנו. אז מה רע באינפלציה של כותבים?-היומרנות של רבים מספור המתיימרים להיות סופרים, ספק אם הפעילו שמץ בקורת עצמית, הצפת עולמנו בספרים לא ראויים. מכת השפע הזאת מבלבלת את ציבור הקוראים {המצטמצם}. הקורא המאבד אוריינטציה נזקק יותר מתמיד לאנשי מקצוע {כמו מו”לים מבקרי ספרות} שיעזרו לו למצוא את דרכו ולהימנע מבזבוז זמן על שטויות.

“אני אדם כותב”- כך מעידים כיום רבים על עצמם.

הביטוי “חוטא בכתיבה” שייך לזמנים אחרים. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת צעירים מושכים בעט לא נפנפו בדרך-כלל בנטיותיהם הספרותיות. לכתיבה אכן התלווה טעם של חטא. תחושת החטא הייתה קשה בייחוד בקיבוצים. הלוא האידיאל של החלוצים מייסדי הקיבוצים היה האדם הלובש בגדי-עבודה וריח השדה נודף ממנו. המייסדים דבקו בסיסמא “בראש וראשונה ידיים!” והנחילו את האתוס הזה גם לבניהם, בני הדור השני בקיבוץ.

בעלי צווארונים לבנים והעוסקים בענייני רוח נתפסו כחריגים. עיסוקיהם נחשבו לבלתי פרודוקטיביים. טרקטוריסט, פלאח או מבשלת היו הרבה יותר פופולריים מחנון-יורם ש”חוטא בכתיבה”.

“כמו שהתביישתי שאני מאונן ככה התביישתי שאני כותב”

“כמו שהתביישתי שאני מאונן ככה התביישתי שאני כותב” נזכר עמוס עוז בספרו “סיפור על אהבה וחושך”. השבוע, ב-31 לדצמבר, ימלאו שנתיים למות עוז. בספרו האלמותי הוא חוזר גם אל ימיו כנער בקיבוץ חולדה ומתאר בנימה סרקסטית את ההסתרה ותחושות הבושה שנלוו לעיסוקו בכתיבה. אבל חרף מכאוביו הוא לא היה יכול בלי הכתיבה.

עמוס עוז היה ילד חוץ בחברת הילדים של חולדה והשתוקק מאוד להיות נער קיבוצניק רגיל, שזוף וגבוה, להידמות לאותם טרקטוריסטים מסוקסים. השתוקק להיות נער שנפרד מעולם הספרים. “להשתזף קצת הצלחתי, כתב, אבל בלהיות גבוה נכשלתי כישלון מוחלט. כתיבת סיפורים, הדחף הזה, היה חזק ממני, יותר חזק מאשר הבושה. הייתי הולך בערב לחדר האחורי, חדר העיון בבית התרבות, בקצה הקיבוץ. הבנים הלכו לשחק כדורסל או להיות עם הבנות. לי לא היה שום סיכוי לא בתחום הכדורסל ולא בתחום הבנות. אז הייתי יושב שם לבד בחדר האחורי הזה בבית התרבות וכותב כל-מיני שירים. הייתי בן חמש-עשרה או שש-עשרה וכל-כך התביישתי. כמו שהתביישתי שאני מאונן, ככה התביישתי שאני כותב”.

ומה אמר בזקנתו על אותה בושה יריב בן-אהרון ז”ל? הוא היה הוגה, סופר ומורה, יליד גבעת-חיים מאוחד והבן של יצחק בן-אהרון. יריב גם היה ממובילי קבוצת הקיבוצניקים הצעירים רובם אנשים כותבים, שהוציאו את קובץ השיחות הנודע “שיח לוחמים” אשר הופיע כחצי שנה לאחר מלחמת ששת-הימים. העורך הראשי של הספר היה אברהם שפירא {פצ”י} מקיבוץ יזרעאל. יריב סיפר ש”פצ”י אסף אותנו {את הכותבים-ש.ט} כ א ס ו ף ב י צ י ם ע ז ו ב ו ת”.

בלי שום חשיפה אישית.

הכותבים המעטים באותן שנים רחוקות נזהרו בדרך-כלל מ”השתפכות”-מחשיפת עומק רגשותיהם ומהתערטלות עצמית, גם מפלישה עיתונאית בוטה לרשות הפרט של מרואיינים. היום, בעידן הדיגיטליות ו”הכתיבה האישית” קשה, מן הסתם, לתפוס זאת. עיתונות ה”אני, אני” שכונתה “העיתונות החדשה” {או הניו-ז”ורנליזם} הגיעה אלינו מארה”ב. היא התפתחה ושגשגה במקומותינו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת וחגגה בעיקר במקומונים. היא התאפיינה, בין השאר, בריבוי סיפורי עיתונאים על עצמם, בווידויים חושפניים של מרואיינים, לרבות אמנים ויוצרים שראיונות איתם מתרכזים בחייהם האישיים והמשפחתיים יותר מאשר ביצירתם.

והנה סיפורון מניסיוני האישי שנראה כיום לא יאמן. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת הייתי בין עורכי “ניבנו”-העלון של המוסד החינוכי-פנימייתי {“מוסד גלבוע”} המשותף לבני הנוער מקיבוצי השומר-הצעיר מעמק בית-שאן {שמו העכשווי: עמק המעיינות}. בביטאוננו “ניבנו” נידונו עניני ציבור בלבד. בעיות וסוגיות בתחומי המוסד, הקיבוץ, המדינה, הלימודים וכ”ו. הכותבים לא שיתפו, חלילה, את הציבור בבעיות ומצוקות אישיות. ולפתע- הפתעה גדולה: נערה מוכשרת, חברתי לקבוצה-כיתה, כתבה סיפור על בני זוג מוסדניקים {כך כונו חניכי המוסד} שאהבתם עלתה על שרטון. בסיפור הובלעה ביקורת חברתית מסוג לא מוכר לנו אז: הוא והיא נשברו ונאלצו להיפרד בגלל החברה הסובבת: בגלל הרכילות העוינת שרחשה סביבם, צרות העין וחוסר הפרגון. הכותבת השביעה אותי שלא אגלה לאף אחד את שמה.
הסיפור פורסם בעילום שם המחברת, גרר סערונת ומסעות ניחושים: מי הנער/ה שהעז/ה לכתוב סיפור שכזה? ואני הדפתי שוב ושוב שאלות על זהות הכותב/ת. לימים תפסתי בדיעבד, בראייה לאחור, שככה התמודדתי לראשונה בחיי המקצועיים עם החובה לשמור על אתיקה עיתונאית.
שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .