בלוג אישי

חוסם עורקים

נפרדנו לפני ארבעה חודשים. לא חשבתי שעדיין יהיה לי כל כך קשה, בעיקר עכשיו כשהבנתי שיש לו כבר חברה חדשה. אני מרגישה שאני במצב של ייאוש, שבא לי שאיזו משאית תבוא ותדרוס אותי, ואהיה שקועה בתרדמת. הזמן אומנם עבר אבל הכאב לא. אני עדיין מתקשה להתרגל למצב אבל ממשיכה בחיי, מתאפקת שלא לכתוב לו ומחכה לרגע שאפסיק להרגיש ככה, כמו במחול של שיגעון שאינו פוסק מרוב געגועים. כל הזמן הזה אני תוהה איך הוא כל כך חזק, ולמה הוא מבצע את מה שאמרתי לו, שזה לא לדבר איתי יותר כי ככה עדיף לשנינו?

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “לא תשכח” שמספר על זוג נשוי, שבו הבחורה איבדה את הזיכרון שלה בתאונת דרכים ולא זוכרת שום דבר מהשנים האחרונות, כולל את בעלה. חשבתי לעצמי שלא היה מזיק אם הייתי עוברת תאונה מסוג כזה. גם היה יכול להיות נחמד אם לפחות היה ניתוח מוח שמוחק את ההיפוקמפוס, זה שאחראי על הזיכרונות שלנו, כדי שימחק לי את הכאב. הראש שלי משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון, ושאני צריכה להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה. הראש אומר דבר אחד, אבל הלב אומר משהו אחר לגמרי… וכל יום אני מתגעגעת מחדש ונחרדת מהמחשבה שכל כך הרבה זמן לא דיברתי עם החבר הכי טוב שלי.

בסוף מחקתי אותו מהפייסבוק. למרות הקושי והגעגועים הבלתי נסבלים אני ממשיכה הלאה, כי אין ברירה. זה כמו להיות פצועה בשדה הקרב כשאין שום חוסם עורקים שיכול לעצור את הדימום. אני ממשיכה בחיי. פעם אחת יצאתי עם החברות לפאב, ולכמה רגעים באמת שהיה לי כיף, וצחקתי וחייכתי ושכחתי. כשיצאתי משם המארחת אמרה לי איזו יפה אני, אבל מה זה עוזר לי כשבפנים אף אחד לא מסתכל עליי? אולי שהמארחת תיכנס ותגיד להם?

 

התמונה באדיבות Mysticsartdesign מאתר PIXABAY

 

הכרנו במסיבה בצפון, בדיוק כשאני כבר רציתי ללכת הביתה כי התחלתי להרגיש ברע, ספק מהאלכוהול, ספק מהמוסיקה המחורבנת. ואז הוא פשוט עמד שם ועצר אותי, התחיל לדבר אלי עם המבטא הפורטוגזי הממיס שלו. אחרי שבועיים שהיינו ביחד, הוא אמר לי שהוא טס לשלושה שבועות לבקר את המשפחה שלו, אבל שהוא יתגעגע אלי ושאני אחכה לו. בפעם האחרונה שמישהו אמר לי דבר כזה הוא חזר עם מישהי אחרת, אז לא התלהבתי.

זרמתי עם הקשר כמו מעיין הבניאס. אהבתי את המנטאליות שלו, שהיא לא ישראלית, החל מלפתוח עבורי את דלת המכונית ועד קניית ורדים ושוקולדים לכבודי למרות שהכרנו רק שבועיים. הסרט של יתקשר או לא יתקשר לא היה קיים בכלל בלקסיקון, שזה בכלל תענוג.
שנינו חשבנו שזה יהיה רק בשביל הכיף ולכמה חודשים, אבל אז הקשר הלך והתהדק ומחלום זה הפך לחלום בלהות. הוא אמר שגם הוא נפל ברשת, למרות שלקח לו די הרבה זמן להודות בזה.

אחרי שתקופת השהות שלו בארץ הסתיימה, הוא ביקש מהבוס שלו להאריך את אשרת העבודה לעוד כמה חודשים, כדי שנוכל להיות ביחד, מבלי לחשוב איך זה עוד יותר ידפוק את שנינו אחר כך. לפעמים לפני השינה אני נזכרת איך נפרדנו במכונית שלו וכמה בכינו ואיך שהדמעות שלו הרטיבו לי את החולצה. חשבתי שאנחנו יותר חזקים מזה ושעוד נמצא את הדרך להיות ביחד, אבל כנראה שטעיתי. נכון שכל דבר בחיים יכול להיות שיעור ומכל סיטואציה אפשר ללמוד, אבל כמה עוד פאקינג שיעורים מצפים לי? זה מזכיר לי את עשרות שיעורי הנהיגה שהייתי צריכה לקחת עד לטסט המיוחל.

סיון ליבוביץ
נכתב על ידי
מתחילה את הבוקר עם לפחות שתי כוסות קפה, מכורה לקינדר בואנו, עובדת סוציאלית בהתהוות, יועצת זוגית ומדריכת שיקום נפגעי נפש. איכשהו תמיד יוצא שקוראת לפחות שני ספרים במקביל שמונחים על השידה שלי ולוקח לי כמה חודשים טובים לסיים אותם.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .