בלוג אישי

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ביבי?

Kjetil Elsebutangen, UD_Flickkr
Kjetil Elsebutangen, UD \ Flickr

ממש קשה להאמין, אבל אולי אולי בקרוב זה באמת יקרה. העיסוק בביבי, באיש ותופעה, שוב לא ישתלט על השיח הישראלי. יחדל למלא את התקשורת המודפסת והדיגיטלית, את שיחות הסלון, הרשתות החברתיות, הדיונים האינסופיים. כבר קשה להיזכר על מה בכלל דיברו כאן בעידן הטרום ביבי, לפני שהאוטוקרטיה הביביסטית כבשה כליל את סדר היום הציבורי. וקשה לדמיין איך כולנו ניגמל מ”ביבי, ביבי, ביבי” ונתחיל להחליף נושאי שיחה. אני מכירה כמה אנשים שחייהם קשים ומרים. אבל הם מתאמצים להישמר מרחמים ולא לחשוף את אומללותם. ובמקום לקטר על צרותיהם הם שופכים מרתם על…ביבי.

והנה, הפלא ופלא, בתוך כל זה קרה לי מעין נס קטן. כמעט במקרה מצאתי את עצמי בחלקת אלוהים קטנה. מקום כמעט חף מאזכור השם ביבי ובתוכו  אפשר לנשום אוויר צח ורענן. בחודש אוגוסט אשתקד התחלתי לשגר פוסטים לאתר האינטרנט “הבלוגרים”. רוב הכותבים באתר הזה צעירים מאוד ולא נוגעים כמעט בפוליטיקה ובמצב האומה{נתקלתי שם בשם  “ביבי” לא יותר מפעמיים או שלוש}. הם מתרכזים בעיקר בעצמם ובחשיפת חייהם הצעירים.  דומה שרבים שם נצמדים לכלל “רק על עצמי לספר ידעתי”. הרשימות האישיות מזכירות יומן רשת ומלאות “אני, אני”. מרבים לכתוב ב”הבלוגרים” על החיים בימי קורונה, על התחבטויות ורחשושי נפש, על חו”ל, קריירה, תוכניות לעתיד, על סקס, יחסים, משפחה, ויותר מכל-על חיפושי אהבה. ויש גם ווידויים אמיצים חושפניים במיוחד, כגון דיווח על התמודדות עם מאניה-דפרסיה.

הסגנון השלט באתר פרוע, תזזיתי, אנרגטי, קולח מאוד ושוצף. שזור סלנג צעיר וגם ביטויים שמביכים אותי וממחישים לי את פער הדורות. הנה, ברשותכם, דוגמיות לא אנינות במיוחד,כגון: “על הזין שלי”, או “כוס אימא שלי”.או עדויות כותבים על עצמן שהן שובבות, מתחנחנות, קצת מתחכמות. למשל: “…אם המשכתם לקרוא עד פה אז כנראה שיש בכתיבה שלי משהו שמושך אתכם-ברוכים הבאים למוח המעוות שלי”.

אבל האתר גם שופע ניסוחים יותר מעודנים, עם כאב אמיתי, פיוט מחוספס ושאר רוח. כגון “אני היפי בהסוואה, כותב את מה שהלב צועק, ואיש אינו שומע. רודף אחר שקיעות ומוצא בהן השראה”. ניסוח שכזה אף הוא משקף את החן הייחודי של “הבלוגרים”.

הרבה כישרונות צעירים אני מוצאת באתר הזה. כותבים שם, כנראה, עם אש יוקדת בבטן, בלי מעצורים ובלי צנזורה עצמית שעלולה לגרור בגיל מבוגר מחסומי כתיבה. רבים מהבלוגרים רואים עצמם כ”אנשים כותבים”. כותבים למגירה וחולמים על פרסום עתידי כסופרים. אחדים כבר פרסמו ספר או שהם מצפים להופעת ספר ביכורים. “כבר שנים אני כותבת למגירה, נראה שהגיע הזמן לרוקן אותה” התוודתה אחת הכותבות.

ואיך הגעתי אני לכתיבה באותו אתר צעיר ומרענן? כאמור לעיל, כמעט במקרה. בעקבות סגירתו של אתר “קפה דה-מרקר” בתחילת חודש יולי אשתקד. “הקפה” הוותיק רב המוניטין והכותבים נסגר עקב תחרות עם פייסבוק שגררה קשיים כלכליים {היו  סיבות נוספות לסגירה}. 11 שנים עגנתי ב”קפה” ובמהלכן יכולתי לכתוב כמעט על כל נושא שבעולם. לא קל היה למצוא פלטפורמה-במה חלופית שמגוון הנושאים המועלים בה כמעט אינסופי {כמו ב”קפה”]. הלוא רוב אתרי הבלוגים מתמקדים בנושאים מקצועיים, עיוניים או ספציפיים, ברשימות אישיות {כגון אתר הנשים המנוח “סלונה”} וכן באקטואליה ופוליטיקה. פוליטיקה שוב ושוב. נחתתי ב”הבלוגרים” לאחר מסע חיפושים נרחב, בעזרתו הנדיבה של מומחה פרטי: האחיין שלי.

                         “אוכלים לנו את הראש”

אני לא מערערת על הקריטיות של סוגיית ביבי ולא מתכחשת לרעות החולות הכרוכות בבנימין נתניהו, האיש והתופעה. דווקא לא חיפשתי אתר אסקפיסטי שמציע לי בריחה מהמציאות העכורה. בלי להתכוון מלכתחילה מצאתי ב”הבלוגרים” אוויר צח ונקי מאזכור אינסופי של השם “ביבי”, משנאה וזוהמה. בלי עיסוק טרחני בנושא פוליטיקה מפלגתית. הנושא אכן חשוב בהחלט, אבל בעיני-מתיש, מייגע ומשמים.

כתבים ופרשנים פוליטיים נוברים וחופרים בהמוניהם בנושא המבאס. הם עושים כן בלהט ובתשוקה מעוררת השתאות וגם תמיהה. נפתולי ותעתועי הפוליטיקה המפלגתית, עם הספינים, הספקולציות, השטיקים והטריקים, תמיד הילכו על שעמום. אני, בעוונותי, מצליחה להתעניין  באותיות הגדולות בלבד,בשורה התחתונה:רק בתוצאות הסופיות של משאים ומתנים נפתלים. אבל מעריצה כמה פרשנים מובילים שידענותם מופלגת, ניתוחיהם מבריקים וכתיבתם נפלאה. וביניהם, כמובן, נחום ברנע מ”ידיעות אחרונות”, רביב דרוקר מערוץ 13, יוסי ורטר מ”הארץ”, בן כספית מ”מעריב”. ואני נאלצת להודות:  גם עמית סגל הימיני, איש טלוויזיה, רדיו ועיתון, הכוכב  הצעיר למדי שעולה וממריא.

              אוכלים לנו את הראש, כך קיטר מבקר הטלוויזיה של “ידיעות אחרונות”. עינב שיף, כותב חביב עלי במיוחד, כתב על סיקור המשבר הפוליטי שחולל עניין כה “מסעיר” ו”סקסי”: הרכב הוועדה המסדרת של הכנסת! שיף כתב: “ספק אם הצופים מבינים במה חטאו שראשם נאכל עקב נושא שלא קידם אותם במילימטר לכיוון יציבות פוליטית”. שיף התייחס, בין השאר, גם לסוגייה הנצחית: מה העם רוצה? לפי גרסתו: “זה שם נרדף לבזבוז שנותיו, עצביו וכספו על השאלה: “כן ביבי/לא ביבי” עד בוא המשיח {בהנחה שזה אינו ביבי}”.

“תחליפו נושא!” ביקש רענן שקד, אף הוא ממבריקי-מצחיקי הכותבים ב”ידיעות אחרונות”. ישראל, כדבריו, “הפכה מכורה לנושא שיחה אחד בלבד, שיח אחד בלבד…זה פשוט בכל מקום כל הזמן…מקיף אותך וחודר לתוכך כמו החמצן עצמו…לעזאזל, מוכרח להיות עולם אחר שם בחוץ. מוכרחים להיות עוד רעיונות. כאילו מתו כל הנושאים, כל הרעיונות. כל השיחות האפשריות האחרות”.

אבל על מה, בעצם, אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ביבי?

              טוען {בצדק} רענן שקד: “אנחנו לא דנים, נניח, בכלכלת שוק חופשי מול מדיניות סוציאל דמוקרטית או בבשלות הפלסטינים להסדר קבע במקום נטייתם להפריח את השממה דווקא בנטיעת שדרות של משגרי טילים. שום דבר כזה”.

עירית לינור: שוב פרובוקציה?

ומעניין לעניין-באותו עניין. עוד משהו אפרופו פוליטיקה מפלגתית. כבר שנים אני עוקבת אחר מהלכיה של עירית לינור המוכשרת ושנונה שסגנונה מתריס אך נונשלנטי. היא  עיתונאית מצחיקה, אשת רדיו וסופרת. מי שהייתה בשנות התשעים מלכת הבראנז’ה השנקינאית. ועכשיו אותה לינור שוב הצליחה להסעיר את הרשת בהפריחה אמירה נבזית במיוחד בתוכנית “המילה האחרונה” } המשודרת בגל”צ}. היא דימתה את מפגיני בלפור ל…כינים.

אבל אני עדיין מתרשמת שלינור לא באמת עומדת מאחורי כל האמירות והפרובוקציות שהיא מחוללת, שהיא מונעת בכוח דחף בלתי נלאה להתבלט. והדחף הזה הוא שגרם לה, כנראה, לחצות את הקווים ולפנות ימינה, וכך להתגרות בשבט של הבראנז’ה השמאלית התל-אביבית, במילייה החברתי שלה. “סיירת שנקין”- כך כונתה פעם הבראנז’ה הזאת. נדמה לי שהוגה הכינוי היה אהוד ברק.  ואני מתנצלת מראש על הניתוח הפסיכולוגיסטי, לעתים רחוקות גם הפסיכולוגיזם מוצדק.

עירית לינור עצמה חשפה חלק מקלפיה לפני שנים אחדות בראיון ל”ליידי גלובס” {מוסף הנשים המנוח של היומון הכלכלי “גלובס}. היא סיפרה שאימא שלה שואלת: “אבל למה תמיד לעצבן?”. והבת, לינור, עונה: “אם לא הייתי מעצבנת, הייתי היום פקידה בבנק”.

נדמה לי שידוענים נוספים, יוצאי “כוחותינו” בשמאל {ראה אברי גלעד, שי גולדן ואחרים} “ערקו” ימינה, בדומה ללינור, גם בשל התקוממות על תופעות מעצבנות שפושות בשמאל. מדובר בתופעות שמעצבנות ומקוממות גם אותי: התנשאות, זחיחות של “מלח הארץ”, עדריות של מתהדרים ומנפנפים באינדיבידואליזם, נונקונפורמיזם, ליברליזם וכ”ו. וכמובן-דמוניזציה של היריב הפוליטי. היא מוכרת לי מאז ילדותי הרחוקה בקיבוץ של “השומר הצעיר”. מז שהושתלה בראשינו הרכים תדמיתו של החירותניק מנחם בגין כמפלצת.

                 אבל למרבה הצער אותם חוצי קווים “קונים” את החבילה הימנית כולה. לרבות האתנוצנטריות והלאומנות הממארת. ואני תוהה ותמהה: איך זה שאנשים רבים, חלקם אפילו נאורים, מתקשים כל-כך להכיל מורכבות ואמביוולנטיות? נאחזים בעמדות בינאריות של או-או, שחור-או לבן. ולמה הסתייגויות {בחלקן מוצדקות} מהתנהלותו של השמאל {או הסמול} מוליכות לתמיכה בכיבוש הארור ולדביקות בכל מחיר בקדושתה של “נחלת אבות”, ולו גם במחיר שפיכת דם?!

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .