בלוג אישי

me tsoots# מה אפשר ללמוד מפרשיית ארז דריגס?

“חזרות”- היצירה המתוקה ביותר שראיתי לאחרונה שמשאירה את הצופה עם תחושת – מקסים. ואמיתי. ופאתטי. וממכר. מציגה את מאחורי הקלעים של הסדרה שמציגה את מאחורי הקלעים של ההצגה, שמציגה את מאחורי הקלעים של הזוגיות. בתוך הזוגיות עומד אדם. שחקן. יוצר. ואיש פעיל בתעשייה בעמדות כוח כאלו ואחרות

על פי תחקיר של פוליטיקלי קוראת, אותו אדם פיזר מאחוריו שורה של הודעות בפייסבוק לנערות ונשים צעירות, עם ביטויים כמו “אם אני אאנוס אותך אני אעשה לך טובה”, דיק פיקס ושלל יצירות. אותן נשים שאפו לפלס את דרכן לעולם התיאטרון והמשחק. והשילוב של עמדת כוח נחותה וגיל צעיר הותירה אותן, שם. מגחכות. עם בוקס בבטן וחוסר יכולת להגיב.

אני רוצה לצאת בזום אאוט, ולהפסיק לדבר על ארז, לכל היותר איעזר בדוגמאות מהפרשייה.
אני לא מכירה את הסוגיה מספיק. אני רק רוצה שנפיק ממנה לקחים.

הטוב- (או נקודות לזכות) לקיחת אחריות.

אני בטוחה שרבות ורבים שחוו הטרדה מינית וניצול מעמדות, באופן דומה לאותן נשים ונערות שנתקלו בדריגס, לא מעוניינת להתלונן. וזה לא כי מערכת החוק והמשפט קשה (היא קשה, אבל זה עוול אחר) אלא כי, אם אנשים כמו ארז דריגס ייכנסו לכלא, זה לא מה שיתקן את העולם. לעומת זאת, אם אנשים כמו ארז דריגס, יגייסו מוטיבציה פנימית להשתנות, להתנצל, ולא לפגוע עוד- פה מתחיל השינוי, אבל הוא רק מתחיל.

עלו פרסומים על חרטה, טיפול ואף העלאת מודעות באמצעות דמות בסדרה (עליה ארחיב). הייתי שמחה לראות את ארז מנצל את הכוח שלו לטובה, ופועל וחותר לשינוי אמיתי.

אולי הוא בדרך לשם, אולי לא.

אולי אני נאיבית, אבל אולי במקום מסע צלב שווה כן לנסות לגייס אמפטיה לתהליך, ללקיחת האחריות. זה לא ברור מאליו. אולי לקיחת האחריות שלו, כאדם עם השפעה, עשויה להוביל עוד רבים ודומים לו לפעול באותו אופן. איך שנגיב יכולה להשפיע על כך. אין מקום להכתיר אותו לגיבור, אבל יש לזכור שהוא אדם. שטעה. ומתחרט.

הרע – תמיד יש בחירה.

יחד עם לקיחת האחריות, קיבלנו שמיטה של אחריות: “אני מכור”. יש לי התמכרות למין. לא יכולתי לשלוט. אני (עוד) לא מטפלת מינית. אני לא עובדת עם פוגעים מינית או עם מכורי מין, אבל אני יודעת שתמיד יש בחירה. הפוטנציאל ההתנהגותי שלנו מתווך על ידי ההחלטות שלנו.

להתכתב עם נערות ונשים צעירות בעמדת כוח נחותה, זה חמור.
להכניס לשם אופי מיני זה חמור.

 

אסור לטמון את הראש בחול. צולם על ידי ראיין מקגווייר, נלקח מאתר Gratisography

 

על פי הפרסומים, ארז מעולם לא עשה דבר בכפייה- אבל ארז הוא לא העניין, בואו נדבר על כל אלו שכן, והאשימו את ההתמכרות או היצרים. מין מקיימים רק עם הסכמה נלהבת! הדדית! כאשר יש פער במעמדי הכוחות, החלטה לא יכולה להתקבל.

תמיד יש בחירה.

תמיד יש בחירה.

תמיד יש בחירה.

(כל עוד אתה בעמדה של מקבל הבחירה, ולא האדם בעמדה הנחותה)

והמכוער – למה בכל זאת אני לא מופתעת?

(אני חוזרת לפסים קצת יותר אישיים בנוגע לדמות שארז משחק)

אני חושבת שהיצירה הזו, יכולה להיות שיעור בנורות אדומות.

מהרגע הראשון המתיקות המוגזמת, לא ירדה לי טוב בגרון.

כשמשהו מתוק, הוא מייצר תחושה מסויימת נעימה ומשמחת. כמו כדור גלידה טעים ביום קיץ חם.

ופה. פה הייתה בחילה קלה, לא מעודף סוכר, כי האותנטיות כביכול נתנה לנו מתיקות מעודנת. אלא כי משהו פשוט הרגיש לא נכון.

האלימות המתונה הזו שכל הזמן הדמות של ארז הפגינה.

 

מה בוחרים להציג? צולם על ידי ראיין מקגווייר, נלקח מהאתר Gratisography

 

זוגתו נרדמת בזמן מין, הוא לא יודע להתמודד עם הפגיעה הנרקסיסטית, כתגובה מעמיס עליה פאסיב אגרסיב.

היא מתפוצצת, הוא אומר שהיא מין גרוע וגם שמנה ולבסוף שהם צריכים להפרד. מקצועית. ואז לא רק מקצועית.

אחרי חמש שנות זוגיות.

כי היה להם יום קצת מחורבן, בקריירה ובבית.

והיא בוכה.

והוא הולך.

והוא חוזר, כי דווקא הלך להם טוב בקריירה.

והוא פאסיבי.

והיא כועסת.

והוא מתייחס אליה כאילו היא דרמטית. בפאסיב אגרסיב.

והיא נענית. כי היא אוהבת.

וככה זה ממשיך. בקווים דקים דקים. השפלות קטנות קטנות. אלימות קטנה קטנה.

והיא מצליחה.

והוא רוצה לקחת חלק, כי זו ההצלחה של שניהם.

והיא מוצאת עניין בגברים אחרים, והוא רוצה אותה שוב.

הכל מונע ממנו, והיא רק סובייקט.

סובייקט שמן. עם זקן. או בלי זקן. לא מכוערת, אבל הוא לא יגיד לה שהיא לא מכוערת.. כי זה מה שהיא רוצה. והוא לא יעשה שום דבר שיעשה לה טוב על הנשמה.

הוא לא ידבר כשצריך.

הוא לא יעזוב כשצריך.

הוא לא יפרגן כשצריך.

הוא יקטין. יקטין. יקטין. ויספר לה שהיא שמנה.

בכל פעם שיש לה סיכוי קטן להצליח בלעדיו, הוא יבוא.

לא כי הוא אחראי להצלחה, להפך. הוא זה שמעכב אותה מלהצליח. כי לה יש כישרון.

אבל הוא גורם לה לחשוב שזה הסיפור של שניהם. ולכן. יש לו חלק בזה.

אבל סיפורים טובים יש בכל רגע נתון, הכישרון הוא לדעת מה ואיך לתעד.

לייצר סיפור.

הוא לא מייצר סיפור, אבל עושה סיפור כשטוב לה בלעדיו.

מודעות ואומנות

ארז יצר פיצול בין שתי דמויות שלו, את החלקים עם האלימות המתונה הציג לשם האותנטיות. ואת החלקים המטרידים, אלו שזקוקים לטיפול מיצב בתוך שלוחה שלו, הדמות שמגלמת את הדמות שמגלמת אותו בהצגה. אותה הדמות שוכבת עם קטינות, שולחת דיק פיקס, לא מתרכזת בעבודה כי צריכה ללכת להיא ולהיא, בוגדת, מתפרקת ואז נאספת, רגע לפני שמאבדת הכל.

בלי הפיצול הזה, אולי הייתי מעריכה יותר את הדמות של ארז.

הייתי מעריכה את הפיצול הזה, לו היה נוצר בשם האומנות. ובאופן סימטרי גם לדמות של נועה קולר הייתה שלוחה בדמות של אגם רודברג שמשחקת את השחקנית שמשחקת את דמותה. אבל לא, אגם.. אין לה שום קשר לנועה.

הדמות שנועה קולר משחקת לעומת זאת חושפת את הבטן הרכה, בין אם זה בשיח על זקן שיש לה, בין אם זה בהצגה של נקודות חלשות שלה ונמוכות. נועה נותנת לנו משהו פשוט. נועה נותנת לנו איזה משהו אותנטי.  ובזכות כל אלו התאהבנו ב”חזרות”- היצירה המתוקה ביותר שראיתי לאחרונה שמשאירה את הצופה עם תחושת- מקסים. ואמיתי. ופאתטי. וממכר.

 

(אני יודעת שהנושא מוצא מכל כיוון, אבל צלחתי את כל הפוסט עם בדיחת צוץ אחת, בלי ממים ובלי תמונות מהסדרה)

einatgmo
נכתב על ידי
עינת גומבו, פריפראלית פריבלגית שחותרת לשיוויון מגדרי. מרצה,מייעצת, מדריכה, מעבירה סדנאות ומשחקת בהצגה בנושא מיניות. בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. וגם קצת ליצנית (רפואית כמובן).
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .