בלוג אישי

מה קורה כשמדינה קטנה מקבלת כוח על?

כריכת הספר "בשבילה גיבורים עפים"
כריכת הספר. צילום: שגיא כהן

מדינה אחת במזרח התיכון קיבלה כוח על ומאז היא סובלת מפוסט טראומה. רק כשתוותר על כוחה ותתאחד סביב מטרתה האמיתית תוכל להגיע אל המנוחה והנחלה זה לא אני אמרתי, זה הספר של אמיר גוטפרוינד לחש לי קריאה מודרכת ב”בשבילה גיבורים עפים”

במהלך הסגר השני, קראתי בפעם השנייה את “בשבילה גיבורים עפים” של אמיר גוטפרוינד. ישראלים רבים מכירים את הסדרה (עם נינט), אך מתפלאים לשמוע שיש גם ספר. אבל האמת היא שהספר הרבה יותר מוצלח מהסדרה.

כשסיימתי את הספר, ניסיתי להבין מה הוא אומר בעצם. לא מה הסיפור, אלא מה קורה שם מאחורה. ואז, בריצה מנמל יפו לנמל תל אביב, בערך במקום בו עמד פעם הדולפינריום, זה היכה בי: גוטפרוינד כתב ספר על פוסט טראומה של מדינה.

מדינה קטנה שיום בהיר אחד בשנת 1967 קיבלה כוח על. כוח חזק מאוד שהימם אותה. מאז היא משתמשת בכוח הזה כמו משחק, ורק מתרחקת ממושא האהבה האמיתי שלה.

אבל בואו נחזור לספר

“בשבילה גיבורים עפים” מספר על אריק, ילד בינוני, שתחילה נראה שאף אחד לא שם לב אליו. בתור ילד, במשחקי הכדורגל בשכונה, הוא תמיד יושב בצד. לא בולט במיוחד. בעוד חבריו מתבלטים בכל מיני תכונות – יורם עם יכולת המנהיגות, גדעון הגאון המסודר, בני השאפתן וציון שיודע לעשות הכל – אריק מתגלה כחסר ייחוד. אמנם אביו תולה בו תקוות, ומצפה ממנו להיות גיבור. אבל אריק לא ממש יודע איך זה יתממש.

יום אחד אריק מסתכל במראה ומגלה שכוח העל שלו הגיע – הוא הפך ליפה תואר. היופי הזה, והיכולת לשקר בלי להניד עפעף, מאפשרים לאריק לכבוש את ליבה של כל אישה. אריק משתמש בכוח העל שלו, כובש עוד ועוד נערות ונשים, חוץ מאחת – מיכלי.

מיכל (“אל תקרא לי מיכלי”) דווקא אהבה את אריק. בילדותה למדה לכבודו את שמות שחקני הפועל חיפה, הקבוצה אותה הוא אוהד, וניסתה ללכוד את תשומת ליבו בדרכים שונות. אבל כל זה היה לפני שאריק נהיה כובש.

ככל שאריק מרבה לכבוש, כך מיכל מתרחקת. אריק בתגובה כובש עוד יותר. הוא עוקב אחרי ההתרחקות של מיכל ממנו, ורואה כיצד ליבה ניתן לאויבו, לוי לוי. במהלך הספר אריק מבין שכל הכיבושים האלה לא מספקים אותו. הוא רוצה את מיכלי, אבל הוא לא יכול לוותר על ייצר הכיבוש. מתי מתרחש השינוי? כשלאריק יש שוב סיכוי.

לוי לוי יוצא מהתמונה. מיכלי כלואה בכת בארצות הברית. החברים יוצאים לפעולת חילוץ, ואריק מבין שיש לו סיכוי לכבוש את ליבה של מיכל.

אם אריק הוא מדינת ישראל, כנראה שמיכל היא ירושלים

אריק, מייצג את מדינת ישראל, שהתעוררה בוקר אחד ב-1967 וגילתה שיש לה כוח על – יכולת כיבוש פנומנלית. מאז היא לא הפסיקה. וככל שישראל כובשת, כך היא מתרחקת מעצמה. מהערכים איתם היא מזוהה. מיכלי היא המדינה האידיאלית, זו שנזנחה ב-67. היא האידיאה של ישראל.

רק כשאריק מוותר על כוח הכיבוש ומתאחד עם חבריו – יורם, בני וגדעון (וגם ניסים אחיו של בני) – שמייצגים את הזרמים השונים בחברה הישראלית, אז יהיה עתיד למדינה.

ובקריאה חתרנית

בקריאה הראשונה, הקבלתי את מיכל לאידיאה של מדינת ישראל. אני רוצה להציע גם קריאה חתרנית. בקריאה זו, מיכלי היא הפלסטינים. שני הצדדים חיו זה לצד זה, לפעמים מתנגשים ורבים, לפעמים אוהבים. כל זה היה טוב ויפה עד 1967, אז מדינת ישראל גילתה את כוח העל שלה. מאז שני הצדדים התרחקו ואף נהיו אויבים. כך המדינה כובשת עוד ועוד. רק כשהיא תוותר על כוח העל שלה ועל ייצר הכיבוש, היא תוכל לחיות בשלום עם הפלסטינים.

איך מטפלים בפוסט טראומה של מדינה?

שתי הקריאות שאני מציע, מעמידות את מדינת ישראל כסובלת מפוסט טראומה. ישראל השיגה כוח על, והיא משתמשת בו בלי הכרה וכך מתרחקת מעצמה. נראה שגוטפרוינד מותח ביקורת על החברה הישראלית, על יצר הגבורה ועל השסעים שקורעים אותה לגזרים.

איפה זה פוגש אותי?

אני לא בטוח מה אני חושב על “הכיבוש” או על המדינה (ואולי המרכאות מלמדות משהו על מה אני חושב?), אבל ברור לי שהרבה ממה שקורה כאן – קורה מהסיבות הלא נכונות. זה לא עניין של ימין או שמאל, זה עניין של חוסר היגיון. לפעמים נדמה שהתמכרנו למצב הקיים. שאנחנו לא מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה. שזנחנו את העקרונות שלנו כדי להתווכח על עניינים שוליים.

אני קורא שוב את הפיסקה האחרונה שכתבתי, והמילים נשמעות לי כמו סיסמאות. “לחשוב מחוץ לקופסה”, “זנחנו את העקרונות שלנו” – נו באמת… אולי המפתח לחשיבה אחרת על המצב, היא שבירה של הסיסמאות ודיבור אחר. עכשיו צריך לבדוק איך עושים את זה.

שגיא כהן
נכתב על ידי
איש של מילים ואנשים. רוב הזמן אני כותב לאחרים, כאן אני כותב את עצמי. אוהב את האופן בו כתיבה הופכת את המוכר לזר, ואת הזר למוכר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .