בלוג אישי

מלחמת יום-הכיפורים: בלי מילים של תוף ומצילתיים

נעם קדם, flickr

התקשורת מבטיחה לנו “סדרת טלוויזיה מטלטלת” בשם “שעת נעילה” על מלחמת יום-הכיפורים ששידורה נפתח השבוע בערוץ כאן 11. ולי נראה שאין שום צורך בסדרה מופתית כדי לחזור ולטלטל כל מי שחווה, בחזית וגם בעורף, את ימי אוקטובר 1973. הטראומה הלאומית הזאת רודפת אותנו גם אחרי 47 שנים. דיבורים עליה עדיין טעוני חשמל וחוזרים שוב ושוב אל השאלה: למה הגענו כה במפתיע אל המלחמה האיומה ההיא? משקעים וחשבונות נפש לא נסגרו ולא התפוגגו

מטענים ספרותיים

רשימה שפרסמתי בעקבות המלחמה במוסף “חותם” של “על-המשמר” {היומון המנוח של מפלגת השמאל מפ”ם} חוזרת וממחישה לי כיום את עוצמת הטלטלה וכן את העובדה שהפצעים עדיין שותתים. פתחתי את הרשימה בציטוט מדברי עמוס עוז ז”ל {אז לא נקבתי בשמו}: “מדוע איש אינו מצליח לכתוב ולהשמיע עכשיו אלא מילים של תוף ומצלתיים או מילים זקנות ועייפות” היקשה סופר בישראל לאחר “ששת הימים”. וכמו רבים אחרים הוא הכביר דברים על אפסותן של המילים הדלות מהביע ואף דיבר על “החשק להתקפל בפינתך כאיזוב ולהיטהר בשתיקה ימים רבים”.

הררי מילים של תוף ומצילתיים לא יכלו להישמע הפעם, אחרי מלחמת יום-הכיפורים. אבל שוב חוזרת ונשנית התופעה הפרדוכסלית: אנשים שאין מילים בפיהם אל מול אימתו של הלם המלחמה מכבירים דברים על ההלם הזה. גם מתוך הצורך האמיתי לבטא ולברר לעצמם מה קרה. וגם משום שמלחמה היא “הזדמנות רגישה” המאפשרת לך להיות ולהיראות כ”רגיש”. ומכאן גם זיופים האורבים לכתיבה על זעזוע המלחמה.

“המטענים הספרותיים שאני נושא עימי, האסוציאציות מספרות המלחמה, הפריעו להתרשמותי משדה הקרב שאליו נקלעתי” התוודה עיתונאי. המטענים הספרותיים מפריעים, כנראה, גם לכתיבה אותנטית על נושא כמו מלחמה. ועל-כן כה גדול היה בעינינו ניסוחו של הסמל הלא מלומד מגולני: “אמרו לנו שהחרמון זה העיניים של המדינה”. ועל-כן גם השיחות היובשניות ופקודות המפקדים במכשיר הקשר שעליהן מספרים עדי שמיעה, הולמות בנו יותר מכל הסופרלטיבים על גבורה. וביטויים של אנדרסטייטמנט, לשון המעטה, בנוסח “היה לא נעים”, ממחישים לנו את ה”אין ברירה” יותר מזעקתן החלקלקה של מקאמות.

 

גוני ריסקין flickr

בלי אלבומי ניצחון

לאחר “ששת הימים” עיתונאים ושאר כותבים לא “תפסו” טון מאקברי. זה לא היה אז באופנה. בימים האחרונים של “מלחמת יום כיפור” היה חשש שהעיתונות שוב חוזרת לסורה, עם גיבובי קיטש סנטימנטליים של דם ודמעות, התעלות וגבורה. המכניזם המוכר מהסיבוב הקודם התחיל לחזור על עצמו. אבל הפעם זה לא עבד, רק הוסיף עוגמת נפש ורוגז. סיסמא כמו “אנו נתגבר!” הייתה מעצבנת בדומה לפזמוני “הגל הקל” של הרדיו דאז המהדהדים על-פני דיונות חול בסיני עם רכב שרוף. ונמצאו כותבים שהזהירו: “אל תעזו להוציא גם הפעם אלבומי מלחמה!”.

ובאמת הטון השתנה. הנימה המקאברית גברה. היו גם ביטויים נואשים כמו “נבכה אוקינוס” או “ערימה של דשא על החבר’ה” {זאת “התכתבות” עם  השיר הקסום של מאיר אריאל}. אני מכירה כמה לוחמים שהספר “מילכוד 22” מאת ג’וזף הלר היה לתנ”ך שלהם. הם נותנים למשפטים מהספר לדבר בשמם. הנה למשל משפט כמו: “קראפט היה נער צנום וצנוע שכל רצונו היה להתחבב ושנגזר עליו להתאכזב אף משאיפה כה צנועה ומועטת. במקום להתחבב היה מת, אוד שותת דם בגרוטאה הרצחנית”.

אין ספק שעל הירואיקה כמו עמידת קיבוץ נגבה במלחמת השחרור או נפילת גוש-עציון באותה מלחמה, אי אפשר לכתוב בסגנון מעין זה. אלא שקשה לדעת איך אפשר לכתוב אחרת על חוויית המלחמה כשלעצמה, במנותק מההקשר ההיסטורי. אולי צודקת חברתי שטענה כי ספר המלחמה האלמוותי היחיד הוא “החייל האמיץ שוויק” הסאטירי. כי מלחמה זה דבר אבסורדי מכדי להתייחס אליו ברצינות.

תותחינו כבר לא מזמרים

לימים הסתבר שמזמורי גבורה, הללויה ורומנטיקה קרבית שוב לא חוברו במקומותינו מאז מלחמת יום-הכיפורים. המלחמות הבאות, “הקטנות”, כבר נתפסו כמלחמות ברירה. לא היה קונצנזוס סביבן. לחימה בטרור לא גורפת, בדרך-כלל, ניצחונות ברורים ומובהקים וכמעט לא מניבה שירים. “כדי שמלחמה תביא לפרץ של שירה, עליה להיות לא רק מוצלחת אלא גם מוצדקת וגורלית” כתב העיתונאי אהוד אשרי ז”ל.

אף אחד כבר לא מתרפק כאן על שירי מגל וחרב, על מזמורי תותחים ולחשושי אוהבים שזוכרים כי “תיכף ירעמו התותחים” {ראה השיר “לילה בדרום” משנות החמישים של המאה הקודמת}. כבר עשרות שנים לא חוברו פה שירים מרוממי מוראל בנוסח “חבלנים” מאת חיים חפר, לאמור: “עוג שלושה קילומטרים מעליש יה חבלן / ואזי ידבר דינמיט”. גם לא שירים שמהלו התיישבות ספר חלוצית בהוויית קרב, לאומנות וגבורה, כמו השיר “מגל וחרב {מילים ולחן עמנואל זמיר, המבצעת-להקת הנח”ל}: “…מי ינחל לצמיתות את הארץ/ מי  יישא לה שלום גם בקרב האכזר?/ הכובש אדמתו בדמעת הזורעים/ הוא ינחיל מפלה לכל צר”.

“הרטוריקה הצדקנית של חברה נצורה” כתב לימים עמוס עוז על שיר כזה ודומיו.

אהוד אשרי מנה 17 שירים המזוהים על מלחמת יום-הכיפורים. אין ביניהם שירי הללויה לגבורה ולניצחונות. יש הרבה כאב, פחד, געגועים, כמיהה לשלום. “לו יהי” של נעמי שמר הוא המוכר שבין שירי המלחמה ההיא. בעיני רבים הוא מעין תפילה חילונית.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .