בלוג אישי

את עסוקה רק בעצמך

ניקיון?
צילום: שי מסיקה

כך צעקה אליי ועליי המתבגרת שלי, ואמרה שכבר אינה יכולה לחיות בבית הזה יותר.

אולי זה מוכר וידוע, אבל איכשהו בכל זאת צובט בלב.
אז איפה טעיתי הפעם?

ברור לי שאינני מתחרה על תואר האמא הטובה ביותר, אפילו אינני בטוחה שאני מה שנקרא בשנים האחרונות good enough mother, איך לתרגם לעברית? אמא מספקת? אמא מספיקה? אמא מספיק טובה? לא יודעת.
עצם זה שילדתי ילדים הופך אותי לאמא שלהם, אבל זה לא מגיע עם הוראות שימוש והפעלה… הצילו!!! באמת הצילו. בכל פעם שיש כאן מתבגר בבית, אני לא מצליחה לעמוד במשימה ההורית, והוא משתחרר לדרכו, לעיתים בטרם עת, לעיתים בשל חרמות (שלהם עליי). מה שבטוח, שאני לגמרי סומכת עליהם שיצליחו בדרכם, גם אם דרכם אינה

חוסה תחת כנפי השבורות, גם אם אינה עוברת במסלול הבטוח של 12 שנות לימוד, תעודת בגרות וכו’ וכו’, כנהוג. יש עוד כל כך הרבה דרכים להיות בטוב עם עצמנו. אבל בנוגע לאמירה של ביתי, בדקתי איפה זה תופס אותי. אז מה זה אומר בעצם, שאני עסוקה רק בעצמי? האם אני במספרה פעם בחודש שעות על גבי שעות? לא! אני מסתפרת בערך אחת לשנה וחצי שנתיים, תספורת שאורכת בערך 10 דקות, כולל חפיפת השיער…

צילום: כליל קורן

לק ג’ל? קרדיט צילום: כליל קורן

קוסמטיקאית כל חודש? ממש לא! בדרך כלל מפרגנת לעצמי טיפול שנתי סביב יום ההולדת.
מניקור? מעולם לא עשיתי, גם לא לק או לק ג’ל. לא נראה לי שאצליח לשמור של שלמותו יותר מכמה שעות. אוהבת את החופש באצבעות הידיים, ואם נשברת ציפורן או מתלכלכת – היא תגדל חזרה או תקורצף במקלחת.
פדיקור, בדרך כלל פעם בשנה, למרות שאני סוכרתית, ואולי מבחינה רפואית היה כדאי לי להשקיע בזה יותר פעמים בשנה.
עיסוי גוף – פעם או פעמים בשנה.

יותר מ-99% מימות השנה אינני משקיעה אף לא דקה אחת באיפור.
אפשור של אקסס בארס, החלפות, עשיתי בשנה האחרונה רק פעמיים. פעם אחת קיבלתי בארס ובשניה פייסליפט אנרגטי, ובמקביל – גם הענקתי. פגישה עם חברות כל שבוע? הלוואי… פעם בחודש או חודשיים, וגם זה לא תמיד.

רגע, אולי באמת הגיע הזמן לתת לעצמי את כל המתנות הללו, שאני מונעת מעצמי בגלל שאני כל כך עסוקה באחרים?

לא בהכרח. אני נותנת לעצמי דברים אחרים.
אני מקשיבה להרצאות, כותבת (הנה, הפוסט הזה למשל, הוא מתנה לעצמי, לא?), מציירת, כותבת שירים, ולאחרונה אפילו התחלתי לשיר, לוקחת שיעורי פיתוח קול. לא מתלוננת על מה שלא נותנת לעצמי, למרות שאולי ניתן היה לתת לי יותר, מעצמי.
אז מה קורה כאן? אולי זה שאני מקשיבה לסדנאות ולהרצאות מול העיניים שלה, מהבית, ולא נוסעת אליהן אל מחוץ לבית – זה צועק החוצה שזה זמן שלי עם עצמי?
אולי מציק שפתאום אמא יוצאת לחוג משלה?

מה אתם אומרים?
הרי היא מגיעה הביתה מתי שבא לה, לכמה דקות, ומיד צריך לעמוד דום ולהיות קשובה לצרכיה, כי היא הילדה שלי, לא? אז לא, לא אצלי. בואי נכבד זו את זו. אם את מעוניינת לשוחח איתי את מוזמנת במקרה חירום לומר לי שזה מקרה כזה, ואם לא – בואי נקבע מועד. מועד לצאת לבלות, מועד לטייל, מועד לשוחח, אך כזה שיכבד גם אותי, ולא יהפוך אותי רק לנהגת ולכספומט, ובמקרה הגרוע יותר, גם למנקה, כי ביננו, נראה לי שזו הסיבה האמיתית לרפש ולשיפוטיות שהוטחו בי כעת.

אז הבלגן בבית יוצר אצלך קושי נפשי? והבלגן הולך וגדל? לא בחרתי לעבור ללמד מהבית. אין לנו מקום מובנה ללמד ממנו, אין לי חדר עבודה בבית, ויתרתי עליו לפני שנים, כאשר אחיך חזר מהפנימיה, ואחריו אחותך הגדולה חזרה לגור בבית.

חדר העבודה שלי בשנים האחרונות היה המחשב, שהוצב בין פינת האוכל לבין הסלון, ואותו חלקתי עם שאר בני הבית, כי היה כאן רק מחשב אחד, וממילא, רוב שעות העבודה שלי היו במכללה, מה שפעם קראו לו: פרונטליות, וכבר כמעט שנה שאינו מתממש.

נכון לשנה האחרונה, ה”כיתה” ממנה אני מלמדת, היא הספה בסלון, ממחשב נייד, המונח פעם על ברכיי, ופעם על ערימת ספרים על השולחן ממולי, וכן, לא ניתן להכניס מנקה, כי אני כל הזמן תקועה בבית ומפריעה לה לנקות. צרות שכאלה.
וכן, הרבה יותר קשה לי להורות מהבית מאשר מהמכללה. גם בדיקת עבודות הסטודנטים מורכבת בהרבה ואורכת זמן רב יותר כאשר היא מתבצעת מהמודל, האתר אליו מעלים הסטודנטים את עבודותיהם המצולמות.

אני אוהבת את עבודתי וטוב לי בה. מודה, בעוונותי. האם זהו פשע? לעסוק במה שממלא אותי ועושה לי טוב?
ונכון, אם יש לי כמה דקות לפני שאני מתרסקת לשינה קצרה, אעדיף בדרך כלל לקרוא כמה עמודים בספר, ולא לקרצף איזו פינה או רצפה בבית. לא אם השנה כבר הודיתי בכך, וגם לא עקרת הבית המוערכת.
כי אני היא מי שאני, מי שהנני, ונבצר ממני להיות משהו אחר. אוהבת אותך המון, עוטפת אותך ילדתי טובת הלב והמראה, מקבלת אותך כפי שאת, ומאפשרת לך לבחור, בכל רגע, אם לקבל אותי או להקיא אותי, או עליי, או מה שתבחרי.
כי בחרת, דרכי בחרת לבוא לעולם הזה, וזכותך לבחור שוב אחרת.

כך או כך מודה עליך, על כל הטוב שהבאת לחיי, על השמחה, החיוך, היופי והאור, וכן, אשמח לקבוע איתך יחד, ולעשות כמה פרויקטים של ניקיון וסדר, חד פעמיים או קבועים, כל שבועיים, נגיד, כזמן איכות של אם ובת, יחד. ברגע שזה יהיה רשום ביומנים של שתינו, זה יקרה, ואף אחד לא יוכל לעצור את זה, כי זה יהיה הזמן שלנו, לא שלי, לא שלך, יחד. מבטיחה לך.

כן, נערה בגילך כבר עוזרת בבית, גם את עוזרת, המון, ואני מעריכה את זה המון. אם תבחרי שיהיה מסודר יותר ונקי יותר – נעשה זאת יחדיו. באהבה גדולה.

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    ורדה קדם

    18/03/2021 23:13

    ???
    ואם היא לא רוצה לנקות
    ואם היא לא רוצה לטייל
    ואם היא לא רוצה מסע קניות
    ואם היא רק רוצה אמא שתהיה שם בשבילה , שתקשיב , שתחבק , שתשים לב אליה , ופשוט תהיה שם , נוכחת , בשבילה , רק בשבילה .
    זה מוגזם ?

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .