התפתחות אישית

איך זה לחיות עם בעיות קשב וריכוז?

Tara Winstead - Pexels

לפני שתקראו את הכתבה, חשוב לי לציין שהחוויות שמתוארות פה הן החוויות הפרטיות שלי, בתור מישהי שמאובחנת עם ADD (בעיות קשב וריכוז ללא היפראקטיביות). כל אחד חווה את הקשיים עם בעיות קשב וריכוז בדרך שלו, ומה שאתאר פה, זה איך אני התמודדתי איתן בעבר ומתמודדת איתן בהווה, בחיי היומיום שלי.

  1. הלימודים נמשכו עד ארוחת הערב- מאז כיתה א’ ועד סיום הלימודים התיכוניים, שיעורי בית היו הסיוט שלי. הם לא נתנו לי מנוח אף פעם, ועשייתם נמרחה על גבי שעות. הם לקחו לי הרבה זמן לא מפני שהם היו רבים כל כך, אלא מפני שמידי פעם התחשק לי לעשות הפסקה קלה, מידי פעם מרוב שעמום בהיתי בקיר למספר דקות, ולפעמים גם תכונת הפרפקציוניזם שלי השתלטה, והייתה חייבת ששיעורי הבית להגשה יהיו בנראות שלהם נקיים ומסודרים, דבר שלקח לא מעט זמן. גם בסופי שבוע הם לא רצו לעזוב, ואבא שלי היה יושב איתי כל שבת בבוקר על שיעורי הבית בחשבון ובגיאומטריה, וצופה בי מחשבת לאט ובזהירות יתרה את התרגילים. את העבודות והשיעורים כתבתי כל כך לאט, שעד שהצלחתי לסיים אותם בהצלחה, הגיע הזמן לארוחת ערב, ולישון.
  2. סיום המבחן בזמן? בקושי הספקתי- עם התבגרותי, בייחוד בלימודיי בחטיבת הביניים, המבחנים החלו להיראות לי קצרים יותר, הזמן שהוקצב לכל מבחן פשוט לא הספיק לי. בעשר הדקות האחרונות למבחן דעתי הייתה מוסחת מכל הילדים שמסביבי, שבדיוק הגישו את המבחן למורה בקדמת הכיתה, שעל פניהם חיוך ענקי המסמל “אני בטוח מקבל מאה במבחן הקליל הזה”. באותם רגעים הייתי נלחצת, ואת התשובות לשאלות האחרונות במבחן הייתי מחרטטת, כותבת רעיון כללי לתשובה ומקווה לטוב. למזלי גורמים שונים, בבית ספר ומחוצה לו, שמו לב למצב בו הייתי נתונה, וייעצו להוריי לקחת אותי לאבחון לקויות למידה.Photo by Andrea Piacquadio from Pexels

     

  3. האבחון- זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי אי פעם לאבחון לקויות למידה. הייתי צריכה להפסיד שני ימים בבית ספר בשביל האבחון, ודי שמחתי כי במילא לא הסתדרתי יותר מידי שם. בדרך, כשהקפיצו אותי אל מכון האבחון, חשבתי לעצמי האם להגזים את הקשיים שלי, על מנת שאקבל בוודאות המלצות להתאמות לימודיות? האם לשחק את עצמי טיפשה? ובעודי חושבת על כך, אמא אמרה לי בבירור- תהיי מי שאת, תדברי על מה שמפריע לך ועל מה שקשה לך, תדברי על המצב איך שהוא באמת, בלי להגזים- וכך היה. את כל המשימות שנתנו לי במהלך האבחון עשיתי כמיטב יכולתי, סיפרתי על הקשיים שאני חווה, ויצאתי משם בתחושה טובה, שלא שיקרתי לעצמי או למאבחנת, ואם לא מגיע לי התאמות זה בסדר, אולי הכל באמת נמצא רק בראש שלי. לאחר כמה שבועות זימנו אותנו חזרה אל המכון על מנת לתת לי את ההמלצות להתאמות לימודיות. רשימת ההמלצות לא הייתה ארוכה מידי, אך לא קצרה מידי, והיה כתוב שם בבירור שהקשיים שאני חווה אינם פרי דמיוני, אלא אבחנה מדויקת של ADD ברמה קלה.
  4. ההתאמות והזכויות- בסוף לימודיי בחטיבה קיבלתי את רשימת ההמלצות להתאמות, ובית הספר קיבל את רובן, אך לא את כולן, ומאותו רגע היה עליי להילחם על הזכויות שלי. לכל מורה ומורה הייתי צריכה לציין שאת המבחנים אני עושה בשולחן לבד, כי זה הפתרון שהבית ספר הציע במקום להיבחן בכיתה שקטה לבד. חלק התווכחו איתי שהכיתה קטנה ואין מקום לתלמידים להיבחן בשולחן שכולו שלהם, אבל אני לא וויתרתי ועירבתי את המחנכת ואת רכזת השכבה בנושא. לא מיד עודכן אצל המורים בחטיבה שאני זכאית לתוספת זמן, אז עד שההתאמות עודכנו, פשוט נדחפתי עם קבוצת התלמידים שהלכה לכיתת תוספת הזמן, שתמיד יצאה במקרה על הפסקת עשר, והרעש מבחוץ היה בלתי נסבל, אז דחפתי לאוזניי אטמים וקיוותי לטוב. בתיכון זה היה כבר יותר קל לקבל את ההתאמות שהיו מגיעות לי, אבל כמות התלמידים בכיתה הייתה רבה, והחדר סבל מפיצוץ אוכלוסין, וכך התגבר הקושי להתרכז בשיעורים ובמבחנים.
  5. לך יש בעיות קשב וריכוז? את בטוחה שאת צריכה את ההתאמות האלו? את לא נראית כמו אחת עם בעיות קשב וריכוז, את יודעת? אלו שאלות שקיבלתי בעיקר מהחברים ומהמורים. הציונים שקיבלתי היו מאוד גבוהים, ולא תמיד ניצלתי את מלוא תוספת הזמן שהגיעה לי במבחנים, אלא רק את חלקה. לא תמיד השתמשתי בהקראה באנגלית שהגיעה לי, כי לפעמים היא רק בלבלה אותי וגרמה לי לחוסר ריכוז גדול יותר. אך למרות הכל, תשובתי לשאלות האלו הייתה ברורה וחדה כתער- כן, יש לי בעיות קשב וריכוז, ואני זקוקה לכל ההתאמות האלו, כי העובדה שלא תמיד אני מנצלת את כולן זה לא אומר שהבעיות שלי נעלמו. 
  6. ריטלין הוא לא הפתרון להכל- בתחילת תקופת הבגרויות בתיכון חשתי עומס רב, היה לי קשה ללמוד ללא הפסקה לכל כך הרבה מקצועות שונים במהותם, מהיסטוריה ועד מתמטיקה, אז החלטתי ללכת לייעוץ אצל פסיכיאטרית ולבקש ממנה מרשם לריטלין, על רקע האבחון שלי בו נאמר שיש לי בעיות קשב וריכוז. הגעתי אליה והתיישבתי על קצה הכורסא הנוחה, כי הרי הפגישה אמורה להיות קצרה ועניינית- אני בעלת בעיות קשב וריכוז ולכן אני זכאית לריטלין, נכון? זה מה שיפתור את כל בעיותיי, החל מהלימודים, ועד העומס בו הייתי מוצפת בחיי מחוץ ללימודים, שכללו השתתפות בתנועת נוער, עבודה זמנית ולימודי נהיגה. הפסיכיאטרית לא חשבה כך, ובצדק, שזה מה שיעזור. רק לאחר שהתפטרתי מהעבודה והורדתי את מינון ההשתתפות שלי בתנועת הנוער, היא הסכימה לתת לי את המרשם המיוחל. בהתחלה ניסיתי ללמוד איתו למתכונות, אך ברגע שההשפעה פגה, כאב ראש חד היה חוצה את ראשי לשניים, נהייתי עצובה יותר מתמיד ולא היה לי חשק לכלום חוץ מלישון, אז ויתרתי על הריטלין בכל הנוגע ללמידה ביתית. במבחנים עצמם תופעות הלוואי היו הרבה יותר חלשות, מכיוון שכמות הריכוז שהייתי צריכה בזמן מבחן, עם כל הרעשים והאנשים שסביבי, הייתה גבוהה יותר מאשר בלימודיי בחדר השקט נטול הסחות הדעת. ומאז, במבחנים ארוכים, אני נוטלת את הכדור המפורסם, ובו זמנית אני מקווה למצוא פתרון טוב יותר, נטול תופעות לוואי, לבעיית הריכוז שלי במבחנים.
  7. שיחות מרובות משתתפים- הדבר השנוא עליי ביותר בעולם! פעם אחת במסיבה של חברים מהצבא, עמדנו במעגל כמה חברים ודיברנו שיחת חולין, ולאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים לשיחה, עד שנהיינו מעגל ענקי. הקשב שלי נהיה מפוצל ואני לא יודעת כבר למי להקשיב, כי גם יש מוזיקה נהדרת ברקע, ולמה לא להקשיב גם לה? אז מרוב בלבול אני פשוט מהנהנת ומחייכת לרוב, ומחכה לקחת חבר או שניים לצד, ולנהל עימם שיחה נורמלית, בה אני מצליחה באמת להקשיב.
  8. אז… על מה דיברנו? יש לי זיכרון טוב! אני יודעת! אני זוכרת אירועים שקרו בגיל גן טרום חובה והלאה בפרטי פרטים. אני מרחמת על בן הזוג העתידי שלי, כי אני תמיד אזכור לו את הדבר ההוא שהוא ששכח לעשות, ולא יהיה לו טעם להתווכח איתי על מה קרה בעבר, כי לרוב אני אזכור את זה יותר טוב ממנו. אבל בשיחות חולין, עם החברים או עם המשפחה, אני מסוגלת לדבר על נושא מסוים שעות על גבי שעות, ולרגע אחד למוח שלי יהיה קצר במחשבה, ונושא השיחה יעלם ממחשבותיי כאילו לא היה כלל. באותו רגע אגיד את המשפט השכיח ביותר שלי “אז על מה בדיוק דיברנו?” ובן השיחה שאיתי יצחק ויזכיר לי, או שנצחק ביחד שאנחנו לא זוכרים כי בלבלתי גם אותו, ונעבור לנושא שיחה אחר.
  9. פעולות שנעשות תוך כדי פעולה מסוימת דווקא עוזרות לריכוז- יש את הסטיגמה הזאת על בעלי בעיות קשב וריכוז, שקשה להם להתרכז במשהו אחד, והם חייבים להתאמץ רק בו על מנת להתרכז. בהרבה מקרים זה ככה, אבל לא תמיד! אני חייבת לצייר או לקשקש על דף תוך כדי שמדברים איתי. בבית הספר אלו היו פרחים שציירתי תוך כדי הפסקה מהעתקה מהלוח, כותרות גרנדיוזיות במחברת (בתיכון הן נהפכו לכותרות מרקר פשוטות, כי המורים תמיד מיהרו עם החומר), ולפעמים סתם שרבוטים של צורות, עד שלבסוף, הפכתי אותן לתערוכת הגמר שלי במסגרת לימודיי במגמת אמנות חזותית. אבל גם כן בפגישות עבודה בצבא, או סתם במהלך השתלמות משעממת- אני מציירת תמיד. גם כן בנהיגה, אני חייבת שברקע תהיה מוזיקה. כשיש שקט מוחלט במכונית, ואני נוהגת לבדי, זה מתחיל לחרפן את דעתי, ואני מתחילה לתופף על ההגה, ופחות לשים לב לתנועה, ולכן למוזיקה באוטו יש מקום חשוב ביותר בנהיגה שלי.
  10. למרות הכל, אני שמחה שיש לי בעיות קשב וריכוז- ללא “המגבלה” הזו, הייתי לגמרי אחרת. “המגבלה” הזו נותנת לי רגישות יתר, שאם יודעים להשתמש בה נכון, אתה נהיה רגיש יותר לסביבה שלך, אתה אמפתי יותר כלפי צרותיהם של אחרים, ואתה רואה את החיים תחת משקפיים אחרות, טובות יותר, המבחינות בכל הבדל דק במצב הרוח של האדם שמולך. “המגבלה” הזו נתנה לי תכונה של הומור עצמי, שתלווה אותי לאורך כל חיי, על כך שלא תמיד אני מצליחה להיות קשובה לכל שיחה שאני מקיימת, אבל לפחות אני מנסה, ויוצאים ממנה לא פעם רגעים מצחיקים בגלל בעיית השכחה שלי של “על מה דיברנו?”. “המגבלה” הזו לימדה אותי מגיל צעיר שלא כל דבר בא בקלות, ועל מנת להשיג משהו שאני ממש רוצה, אני צריכה להתאמץ, לפעמים יותר מאחרים, אבל אני לא מוותרת לעצמי אף פעם, כי למרות שייקח לי קצת יותר זמן, בסוף אגיע ליעדים שאני רוצה.

קרן-אור
נכתב על ידי
בתור בחורה צעירה, תמיד האמנתי (ואני עדיין מאמינה) בטוב ליבם של אנשים- עד שהגעתי לעולם הדייטינג והיקום צחק עליי. היו לי דייטים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ואני פה בשביל לשתף אותם מנקודת המבט שלי.
תגובה 1

1 תגובה

  1. galfetman

    16/07/2021 17:38

    כתבת מקסים!
    הזדהתי עם הרוב <3

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .