יחסים

ברוך שעשני אישה. כרצוני.

Photo by luizclas from Pexels

אני הכי אוהבת להתכרבל מתחת לזרוע שלו, להרגיש את תלתלי בית השחי שלו בנחיריי.

ואז להירדם ולהתעורר כעבור זמן מה עם שלולית רוק על הגופייה הלבנה שלו.

הוא מצדו לא מתלונן אף פעם. למרות שהוא נרדם הכי מהר והכי טוב עם היד מתחת לכרית ולא ז’אתי שתקועה לו עכשיו מתחת לכתפי. אני יודעת את הנתון הזה, אבל אני מתעקשת שייתן לי לרייר עליו. ככה מלמטה, כשהוא מסוכך עליי בזרועו. רק חסר לי למצוץ אצבע, להרים את ברכיי בתנוחת עובר וכלו כל דאגותיי להיום.

אני לא יודעת להגדיר מי אני בגישתי הנשית.

זאת אומרת, אני אישה. יש לי פות ושדיים. קוראים לי בשם נשי, יש לי שיער נשי, יש לי קול צייצני ואני מלאת רגש, ילדתי ארבע פעמים אז זה אומר שמבחינה פיזיולוגית יש בי רחם, אין לי שיער איפה שלא צריך, אם יש אני מורידה אותו, אני אוהבת צבע סגול ומקנאה בכל החתיכות על כביש איילון. כן, אין ספק. אנוכי אישה.

אבל… מצד אחד- אני אוהבת להיות נזקקת ומצד שני- מתגאה בגישתי הפמיניסטית (“כן ברור שהוא מחליף לה טיטול! הוא גם שוטף את כל הבית ועל הדרך מעמיד צ’ולנט לשבת!”)

מצד אחד אני אוהבת להיות נאהבת רכות כמו גורת צ’יוואווה זעירה ומפונקת אבל מתגאה כי אני תמיד בשליטה. תמיד. תמיד. גם בסקס. רק ככה אני גומרת הכי טוב (זה כבר לפוסט אחר).

מצד אחד אני אוהבת את המטבח, חושבת ששם מקומי וכישרוני ויעוף הגבר שייכנס לי בין הרגליים בשעה שאני אופה עוגת שכבות. ומצד שני? “מותר לך לגהץ את החולצה! מה, אני השפחה בבית הזה?! הכל עליי?!”

אז מה ההסבר?

האם כשנוח לי אני דוגלת בשוויון העצמת נשים ודאגה לרווחתן ובחירתן של כל הנשים על פני הגלובוס? מרימה את קלפי ה”סופרג’יסטיות” באשר הן וקוראת בקול כי נשים שוות באותה מידה! מצעד השרמוטות, מצעד עקרות הבית, מצעד נשות הטייסים, בכל מצעד- מי טו. אני אהיה שם.

וכשנוח לי אני נמעכת עליו ואפילו מתחננת שיאמר לי “לא עכשיו מה קורה? לעזאזל קומי ממני”

האם כשנח לי אני נהנית לצאת בסיסמאות של “גירל פאוואר”  “יאללה המין היפה עושה את שלו”, “בינה ניתנה לאישה”  וכשנוח לי אחרת אני מתרפקת בדיביליות מעושה ובעיני דיסני מטומטמות “אתה בכלל אוהב אותי? תגיד לי שאתה אוהב אותי! תתכוון לזה! אתה אוהב אותי בכלל?”

משהו קורה לי כשאני מול המין הגברי.

אני רוצה את המין הזה חזק, מחוספס, עצמתי, כריזמתי, שנון וחכם. אני מצפה מהמין הגברי להיות השולט, המבין, המחליט, היודע כאשר בפועל אני מנהלת את כל העניינים. אז מה הקטע הדפוק שלי?
אני חולה על ספרים בהם ג’ון הקאבויי המופנם והשרירי מתאהב בעירונית הקלילה ונושא אותה על זרועותיו לעבר השקיעה בשדה השיבולים הפתוח.

עזבו אותי מגיבורת ספר דעתנית שמצווה עליו “הרם ש’ק” ונאנחת על קומביין עם שיבולת בזויות פיה. תשאירו אותו שרירי גדול ומחוספס שיניף אותה בזרוע אחת ובשנייה יחלוב עטינים.

תשאירו אותה נצרכת, יפה, נאהבת, רכה.

אולי בגלל זה אני מכורה למלודרמות תקופתיות וסרטי bbc. יש משהו נפלא ברכות הנשית עם שמלות המשי הנפוחות והנפנוף העדין של המניפה “הוווו, כמה חם כאן” היא תאמר ענוגות והוא ייקח את ידה וישאל בשקט “האם  תועילי מכבודך להעניק לי את הריקוד הבא?”

שלא תבינו לא נכון, מעולם לא הרגשתי שקולי לא נשמע, שאני שקופה או נעלמת. אפילו כחרדית. מעולם לא הרגשתי נחותה או פחותה. אולי אני פחות ענוגה ושקטה, אבל לגמרי נשמעת. בטוח הייתי חברה טובה של ג’יין אוסטין בגלגול קודם.

אולי כי גדלתי לאמא דעתנית קולנית ששרה ורוקדת ומשחקת מול מצלמה ואבא צדיק שיושב ולומד ושקט ומהנהן לעברי בחיוך, אוהב בדרכו השקטה. אפילו שחברותיי הצטרפו למגמה הזועקת את אפליית האישה במגזר החרדי, שמחתי ביוזמתן אך מעולם לא הזדהיתי עם כאבן.

גם כשכתבתי לעיתון חרדי גדול בשם גברי, לא הרגשתי חלשה. הרגשתי שהצד השני הוא החלש פה. שרואה בי איום רק מעצם שמי הנשי.

זוג מתכרבל

קרדיט Pexels

אז איפה אני בסקאלת המגדר האנושי? איפה נפגשים הקצוות הקיצוניים שלי בין התשוקה לעוצמה ובין השליטה לנשלטת?

אני חברה בהרבה קבוצות נשים, נשים ובישולים, נשים ודעתן, נשים והשקעתן, נשים ומיניותן, נשים קוראות אהבה, נשים עושות מהפכה ועוד ועוד. אבל בסופו של יום, אעדיף לעבוד בחברה בה הרוב הוא מהמין הגברי, ככה בלי רכילויות, בלי לחשוב מה ללבוש, מה תגיד זאת, מה תחשוב ז’אתי, בלי מצמוצי עיניים ובלי לחישות מסדרון. עזבו אותי באמא שלכן. רוצה קצת שקט גברי עם צלחת גרעינים שחורים ליד.

אבל, מגיע יום, שרק אישה תבין אותי, רק אישה תדע להכיל את החפירות הנשיים שלי, הפילוסופיות והדיונים הליליים האין סופיים. רק אישה תדע להזדהות להקשיב באמת ומתוך ניסיון אמיתי כנה וחברי ללא מניעות או אינטרסים אולי גם לייעץ.

חשבתי על זה הרבה השבת, כשניגבתי בלי בושה את הרוק מהגופייה שלו בחצי צחקוק. כאילו אם אנגב חרא ממנו זה יהיה בשבילו אותו דבר.

אין ספק כי ההוא מתחת לגופייה אוהב אותי, אבל הוא עדיין לא הבין שבשביל שאני אוהב אותו יותר הוא פשוט צריך לומר לי “לא”. לסרב לי, להיות אפילו אדיש אליי! (פעם אחת התפשטתי מולו והוא אפילו לא הציץ אליי לשנייה, וואו וואו וואו מה היה)

הוא עדיין לא הבין כי ההזדקקות שלי אליו היא אגואיסטית נטו. אני צריכה להרגיש נחשקת, נאהבת אבל אפפפפפפ חכה רגע. אני מנהלת את העניינים, בקצב שלי בזמן שלי. אז השבת הגעתי למסקנה כי יש בי את שני הצדדים.

אני פמיניסטית לרגעים ושוביניסטית לרגעים. אני לא בוחרת שום צד ושום מגדר. אני לא טוענת כי צד אחד חזק יותר והשני פחות. אני לא אטען כי אחד יפה יותר והשני פחות, אני נחרצת להיות נגד הכללות וסטיגמות מגדריים. כי יש בי חלקים גבריים וחלקים נשיים בדיוק כמו שלאהובי עם הגופייה יש.

אני בוחרת להיות בת אדם שמנתבת בתוך ים הנשיות ובוחרת מתי לשים את תווית הפמיניסטית ומתי לא. מתי לאהוב את קבוצת הנשים ומתי לקרוא להן שק נחשים.

ככה בא לי.

שקו לי בתחת או תשלחו לי אימוג’ חיבוקי.

אקבל את שניהם באהבה 🙂

 

המצנזרת
נכתב על ידי
המצנזרת! לועסת כל מה שאסור/ שלא עבר ביקורת/ תמהיל מוסר/ צנזורה/ סלקציה/ משמרת הצניעות. בימים מנהלת שירות במשרד שומם. עם פאה וגרביוני ניילון מתייקת קלסרים בפיהוק. בלילות מתערטלת, לובשת גלימה מתנפנפת וביד קמוצה לאגרוף מסמנת באיקסים אדומים מחשבות אסורות.
3 תגובות

3 תגובות

  1. Avatar

    אורי

    03/05/2020 13:59

    התענגתי על כל אות ומילה.
    את כנה, פתוחה ומוכשרת בצורה בילתי רגילה.
    ולגבי המסר- מזדהה ממש- גם אני וונדרוומן רוב הזמן, אך יש לא מעט רגעים שאני צריכה את סופרמן.
    תודה!

  2. Avatar

    לובהההההה

    04/05/2020 09:45

    בולז איי, ביץ׳🥰!

  3. Avatar

    אנונימית

    05/05/2020 22:03

    מדהימה

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .