רגשות

והפעם, שתיקה

צילום ביתי

לכולם יש מה להגיד.

לכולם יש מה להגיד בתקופה הזאת, על המצב, על המענקים, על נתניהו, על ריבלין ועל ליצמן, על מחדל הבדיקות, מחדל בתי האבות, על רשתות חברתיות, ועל כסף, ועל אין כסף. על הכל.
ואני…

אני נשארת חסרת מילים אל מול המצב.

אני קוראת עוד ועוד פוסטים, סופגת הרבה מידע לא חיוני, ומעט שהוא כן, קוראת פוסטים מנבאי שחורות ועוד קצת תסריטי אימה, וגם המון יהיה בסדר וקשתות בענן.

ואני עדיין חסרת מילים.

יותר מהכול אני מרגישה שאני לא חלק מאף קבוצה, לא באמת מזדהה עם מילים של אף אחד, למרות שאני עצמאית, ורווקה, תושבת תל אביב שהצביעה בבחירות, עם סבא וסבתא אהובים שנמצאים בבית אבות בנהריה. אני מרגישה שהמילים שנכתבות בכמויות כל כך גדולות לא מצליחות לבטא את מה שמתחולל אצלי, אולי כי לי בעצמי אין את היכולת?

אני אילמת מול הדברים שקורים, ומרגישה בדידות גדולה.
אם לאף אחד אין יכולת לבטא את הרגשות שלי, או שאני לא מרגישה מחוברת למילים שאני קוראת, אז אני לא חלק מקהילה. בעצם, אין לי שייכות.

אני מרגישה לא שייכת, בודדה, וחסרת מילים.

זו תחושה מאוד מוזרה בהתחשב בזה שלכתוב את מה שאני מרגישה זה הכלי שלי לתקשורת עם העולם.

כשהייתי קטנה בלא מעט מצבים בהם חשתי עצב גדול או זעם, ייחלתי שיראו עלי – שיראו לי בעיניים שאני עצובה, שיעזרו לי, אבל לרוב אף אחד לא ראה. עם השנים הבנתי שאולי לא רואים עלי, שיש פער בין מה שאני מרגישה למה שאני מראה והמילים והכתיבה הפכו הכלי שלי כדי להתגבר על הפער הזה.

והנה עכשיו כשאני זקוקה להן אין לי אותן.

המילים שלי פזורות במגזינים, בלוגים, בטורים שאני כותבת, כאן בפייסבוק ואפילו באינסטגרם.
אני חשופה למולכם. באמת חשופה. אני כותבת את מה שאני מרגישה. והאמת היא שזה מפחיד.

לפני כמה חודשים הייתי באירוע של עמותה שאני מאוד אוהבת, הקרנת סרט תיעודי מיוחד במינו (תמונת חייו). שם בהקרנה ניגש אלי מכר מימי הצבא ואמר לי בביטחון השמור לחבר’ה מהיחידה שלי – אני עוקב אחרייך בפייסבוק ולפי הפוסטים שלך נראה שכל שבוע נשבר לך הלב.

ככה הוא אמר.

חבר נוסף שעמד לידו צחק בהסכמה והם החליפו ביניהם מבטים וגם כיף גבוה. בדיוק באותו הרגע הגיע מי שהיה בן הזוג שלי אז ושאל ממרום גובהו – על מה צוחקים?

שניהם השתתקו.

והבטן ששנייה לפני התכווצה לי במן עלבון קטן, שמחה על מי שבדיוק הגיע, ואני שמחתי על הדברים שאני כותבת, ושמחתי לענות לכל מי שעמד שם – צוחקים עליי.

ההתכנסות, שבימינו כבר לא חוקית, התפזרה מהר ונשכחה ממני, גם מה שהמכר ההוא אמר לא שרד את הסרט הקסום והערב הכיפי. ופתאום היום כשהרגשתי שכולם דואגים להשמיע את דעתם, ואני דווקא מתכנסת, חשבתי שאולי אני מפחדת שמה שלי יש לומר כרגע יפגוש את הקוראים…שיכעיס, יעורר מחלוקת, יגרום לאנשים לחשוב עלי דברים לא נכונים, וגם כאלה שמאוד נכונים ולא רציתי שידעו.

נוהגים להשתמש בימינו בביטוי – להסתתר מאחורי המקלדת, אבל מבחינתי זה בדיוק הפוך, ואולי כשלכולם יש מה להגיד ולכתוב, דווקא אז הכי מפחיד אותי להתבטא?

ככה שאני שותקת בינתיים.

ומתישהו יהיה לי מה לומר.

//שירה עדן

יוצרת, שחקנית, אמנית

שירה עדן
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .