רגשות

אל תגידי שכואב

אל תגידי שכואב
אל תגידי שכואב

אל תגידי שכואב, זה עדיין לא תורך לכאוב

אולי אחר כך, כשזה יתאים, תוכלי להגיד שגם לך קשה,

שגם את מרגישה המון,

לא תצטרכי להיות חזקה ואמיצה.

לא תצטרכי לצחוק ולחייך ליד כולם.

לא תצטרכי לחשוב על משהו אחר כדי שהעיניים יפסיקו לנצנץ.

יגיע תורך להשיל את מעטה הציניות שאת מתחזקת כבר תקופה.

תוכלי להיות אמיתית ונינוחה, תוכלי להגיד שזה לא קל,

וזה לא עובר מעלייך.

 

תוכלי להגיד שלא הצלחת להיות שם בשבילו,

כי לא היה מספיק ממך.

תוכלי להגיד שעד היום את לא מסוגלת לחזור לשם,

כי כל פעם שאת חוזרת את מתמלאת בדמעות

ואת מתמלאת בדמעות לא רק כשאת חושבת על אז,

את מתמלאת בדמעות מכל דבר, מכל רגע קשה או מרגש או מצחיק, או מביך או מפחיד,

את מתמלאת מדמעות גם סתם ככה מסרטון מטומטם של חתול.

אבל הדמעות האלו שלך לא מתאימות, לפחות לא עכשיו.

את מעולם לא העזת להגיד שקשה לך,

לא הצלחת לדבר, לא הצלחת להגיע, לא הצלחת לשאול אם הכל בסדר.

וגם היום את עדיין לא מצליחה,

את לא מצליחה לשאול את השאלות שכל כך חיכית שמישהו ישאל אותך.

 

ואת מסתכלת עליה, אל מבעד למראה

רואה את הגרסה המשופרת שלך.

את רואה אותה חזקה ואיתנה, מצליחה לתת מעצמה את כל הדברים שהיית רוצה לתת מעצמך.

אבל את גם רואה את חוסר הסבלנות,

את שומעת את הקול שנשבר,

ואת לא מצליחה להושיט לה יד ולהגיד:

“היי, זה בסדר להגיד שקשה לך,

גם לך מגיע עזרה ותמיכה.

שומעת, את מדהימה אותי שאת מצליחה הכל”

 

להגיד לה את כל המילים שרצית שיגידו לך,

להגיד לה שעד היום קשה לך,

ושלא דיברת על זה מספיק,

ושזה מציף אותך בכל פעם שאת חושבת על זה מחדש.

שאת לפעמים מצליחה לכתוב את כל הכאבים שלך,

הרי כתבת פעם שיר אך מעולם לא סיימת,

ויש את כל הטיוטות במחשב ובנייד שאף פעם שמעולם לא התגבשו כדי שיצאו לאוויר העולם.

וגם יש בך בושה,

שאף אחד לא ידע שכך את מרגישה.

כן עדיין, גם אחרי כל כך הרבה שנים

כל הרגשות הלא פתורים נערמים ומצטברים בתוך הבטן והלב

ומתנפצים דרך קו ההגנה האחרון של הגוף, העיניים.

 

די, שחררי, כבר עברו הרבה שנים,

אין הגיון להחזיק כל כך הרבה מצבורים של כאב ודמעות.

תפסיקי להדחיק את הרגשות,

תתני להם להתפרץ ואל תפחדי,

תוציאי הכל שלא תישאר אפילו טיפה.

תראי איך בשנייה תשתפר ההרגשה.

תגידי שאת מצטערת, תספרי על הכל,

את הרי יודעת שעמוק בפנים כולם מרוסקים.

מחייכים מאחורי מסכות שמחות,

מפחדים שמישהו יראה את מה שהאיפור והחיוך מנסים להסתיר.

שגם להם קשה שגם להם יש חרטות.

זאת לא בושה להגיד שקשה,

זאת לא בושה לכאוב.

תגידי, תגידי, תגידי.

 

תחייכי נעמי

תחייכי

פשוט נעמי
נכתב על ידי
נעמי, 25 (נוהגת לשקר ולהגיד 23), תל אביבית אבל עם וייב של ילדה טובה מהיישוב. אוהבת טיולים ארוכים על החוף, ריח של גשם, דוקו פשע בנטפליקס ואת הסטורי של מאיה ורטהיימר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .