יחסים

חמישה צעדים קדימה

קרדיט: Mitchell Cizmas - Pexels

בתור נערה בגיל ההתבגרות, מכרו לי תמיד בתוכניות טלוויזיה וסרטים, איך החבר האידיאלי צריך להיות- חתיך עם חיוך כובש, משחק בנבחרת הכדורגל או הכדורסל של בית הספר, נראה קשוח כלפי חוץ אך רגיש להפליא כלפי פנים, וכמובן- גבוה ממך לפחות בשני ראשים אם לא יותר.

בגיל הזה הייתי מאוד נאיבית וללא ניסיון של ממש, והאמנתי למה שמכרו לי, כי על המסך הכול נראה מושלם, בלי בעיות של ממש. גם אם הזוג בסדרה רב, הם תמיד חזרו להיות יחד בסצנה אפית עם מוזיקה מרגשת ברקע. עם זאת, ברגע שראיתי את אחד המאפיינים של “החבר האידיאלי” מולי- גופי השתתק. לא ידעתי מה לעשות, והייתי מגיבה לחיוך שלו בנימוס ובורחת מן המקום

ערב אחד הגוף שלי החליט לשתף פעולה, ולהשתחרר ברגע שראיתי אותו. הייתי במסיבת פורים עם חברים במרכז תל אביב, מחופשת לשלגיה עם חצאית קצרה במיוחד, ונהניתי לי מהמוזיקה, החברים והאווירה. באמצע המסיבה נכנס בחור עם חולצת טריקו לבנה וג’ינס כהה, שהיה יותר משני ראשים מעליי, אולי שלוש, ובלי לראות את פניו- הוקסמתי מנוכחותו. חבר משותף הכיר בינינו והתחלנו לרקוד יחד, אבל לא רקדתי איתו, אלא עם החולצה הלבנה שלו. בגלל פער הגובה בינינו לא ראיתי את פניו, אבל לי זה לא היה אכפת. לאחר כמה שירים טובים הצעתי לו לרדת למטה למקום שקט יותר, לדבר. ירדנו במורד המדרגות אשר הובילו לרחוב הסואן, ומצאנו ספסל ברחוב ליד, שהיה שקט יותר. ברגע שהתיישבנו יכולתי לראות את פניו, והמראה לא היה מאכזב.

היו לו פנים עגולות מעט שמנמנות, שיער כהה קצוץ כמו של חיילים בצבא, עיניים שמשדרות טוב לב וחיוך חצי עקום. אמנם הוא לא היה נאה כמו ‘החבר האידיאלי’, אבל הוא היה גבוה מספיק, ולי זה כל מה שהיה חשוב באותו רגע. אחרי כמה דקות של שיחה, הוא היה צריך לזוז, אז החלפנו פרטים והתחבקנו לשלום, וקיוויתי לראות אותו שוב.

בשבועיים לאחר מכן התכתבנו בהודעות ללא הרף, דיברנו על תקופת הבגרויות שבאה וקרבה, על התחביבים שלנו ובעיקר- על החיים עצמם. כל אותם שבועיים חיכיתי וחיכיתי שהבחור הענקי הזה יציע לי לצאת איתו לדייט, ואף ניסיתי לרמוז לו ולפלרטט איתו מעט (במסגרת מה שנערה בת שבע עשרה מסוגלת), אך כלום לא עזר. נהייתי חסרת תקווה לגבי המצב, ואפילו שקלתי לפזול אל עבר בנים אחרים שכן היו מעוניינים בי, עד שבערב מוצאי שבת אחד הוא הציע לי לצאת. באותו זמן ישבתי עם חבר טוב בהופעה של חברה, וכמעט יצאתי מן האולם בשביל לצרוח מאושר. כבר הייתי בטוחה שהוא לא מעוניין בי וניפרד כידידים, והייתי שמחה לגלות שלא.

בשבוע לאחר מכן יצאנו לדייט באחר הצהריים חורפי-אביבי בנמל תל אביב.

אני זוכרת איך הייתי צריכה להחליף בין שלושה קווי אוטובוסים על מנת להגיע למקום, ולקוות לא לאחר למפגש המיוחל (ואם כן- לא יותר מידי). בזמן הנסיעה עברו במוחי מחשבות טורדניות- מה אם אני נמוכה מידי בשבילו? אולי הלבוש שלי מוגזם לאירוע? האם יהיה לנו את אותו חיבור במציאות, כמו שהיה לנו כשרקדנו והתכתבנו? עד שהגעתי ניסיתי להדחיק הצידה את המחשבות, ולהתמקד בהווה- עכשיו אני יוצאת לדייט עם הבחור שייחלתי לצאת איתו כבר שלושה שבועות, מה כבר יכול לקרות?

נפגשנו על יד גלידריה נחמדה בנמל, והוא היה גבוה בדיוק כמו שזכרתי. ברגע שהדייט התחיל, הוא ביקש ממני שנצטלם לתמונת ‘סלפי’. שאלתי אותו, מובכת כמובן, ‘למה?’, והוא השיב לי שתמיד הוא מצטלם בהתחלה עם מי שהוא נפגש, כך שתמיד יהיו לו זיכרונות מהמפגשים. זרמתי עם הרעיון, ועד היום כשאני מסתכלת על התמונה, אני רואה כמה אני מובכת בה. בגלל המיקום בו נפגשנו, חשבתי שנשב ונאכל יוגורט או גלידה, ונמשיך את רצף החיבור שהיה בינינו בהתכתבויות- אך גיליתי שלו היו תכניות אחרות.

Photo by Lukas from Pexels

“מה גלידה עכשיו? פחות מתאים לי, בואי נסתובב בנמל”, כך הבחור השיב להצעה שלי. התחלנו ללכת אל עבר רידינג, תוך כדי התקרבות לשעת השקיעה המיוחלת והרומנטית ביותר. עם התקדמות ההליכה אני קולטת שאני לא בקצב, וכל צעד שלו, שווה לחמישה צעדים שלי. עם כל ניסיונותיי להדביק את הפער ביני לבינו, המאמץ שלי היה מושקע לשווא, כשהוא בשלו, לא שם לב למאמצי האדירים. בשלב הזה הדייט הפך למפגש ריצה-הליכה, בעודי נועלת מגפוני עקב שגובהם חמישה ס”מ.

בזמן מאמציי להדביק את הקצב, דיברנו על נושאי שיחה שכבר עלו. לא היה לו יותר מידי מה לחדש, כי הרי דיברנו כל יום בשלושה השבועות האחרונים. בעודנו עוצרים על יד הארובות הענקיות ברידינג, ניסיתי לחלוב ממנו עוד מידע, לראות האם אני יכולה לראות בו משהו מעבר, למרות הקשיחות שהוא מפגין. הוא התמקד בעיקר בפרטים שטחיים על חייו, שהיוו חלק גדול ממי שהוא, אבל אותי הם פחות עניינו. ציפיתי שברגע שנראה אחד את השנייה שוב, ייווצר קשר עמוק שירעיד את ליבי מרוב התרגשות, אך ברגע שעצרנו והסדרתי את נשימתי, הבנתי שקשר כזה לא הולך להיות. הייתי עדיין פתוחה לאופציה להכיר אותו יותר, ולתת הזדמנות לדייט ללכת לכיוון רומנטי יותר, אז הצעתי שנחזור חזרה למרכז הנמל, ומשם נראה מה אפשר לעשות.

בהליכה חזור כבר הערתי לו על קצב הליכתו, שאולי ישים לב שאני מתנשמת בכל עצירה שאנחנו עושים במהלך הדרך? למספר דקות הוא הלך לידי, ואז חזר גופו להיות כמה צעדים תמיד לפניי. בשלב הזה הייאוש שלי גבר מהרצון להעיר לו, אז לא אמרתי מילה. הגענו לגלידריה בה נפגשנו בהתחלה, ושאלתי אותו אם עכשיו מתאים לו גלידה. הוא ענה שלא, אבל אם אני רוצה לקנות אני מוזמנת. קניתי לי כוס יוגורט עם תוספות של פירות, ומעליהם רוטב שוקולד עם בוטנים, שחיתות שבדרך כלל לא הרשתי לעצמי, אבל רציתי להתנחם בקינוח טוב וטעים, על הדייט שלא הלך כפי שציפיתי. ישבנו על ספסל אל מול השקיעה, אני אוכלת לי יוגורט טעים והוא מסתכל עליי בקנאה עזה. “למה לא קנית לעצמך גם?” שאלתי אחרי מספר דקות בהן הוא מסתכל עליי בקנאה-שנאה שכזו. “לא ממש יכולתי… אבל אם את רוצה לדעת, אני יכול לספר לך משהו מאוד אישי עליי, אז את מבטיחה לא לשפוט אותי?”. עיניי זהרו מרוב התרגשות- סוף סוף אני אזכה להכיר אותו! ולא סתם פרטים שטחיים שלא מעניינים כמעט אף אחד. הנהנתי וחייכתי אליו חיוך קטן, המבטיח לו שהסוד שלו שמור איתי.

Photo by Pixabay from Pexels

Photo by Pixabay from Pexels

“הייתי ילד מאוד שמן. מה זה שמן? הייתי בעודף משקל מטורף! זללתי מכל הבא ליד, לא היו לי מעצורים. לפני שנה החלטתי לעשות שינוי באורח החיים שלי כדי שאוכל להתמיין לקורס חובלים, וירדתי שלושים קילו בשנה האחרונה.” הפה שלי נפער וכמעט צנח לרצפה. הרי לא רואים עליו שום גרם של שומן מלבד שכבת שומן דקה המעטה את פניו, וגם זה הנחתי בגלל שזהו מבנה פניו. בתור ילדה שמנמנה לשעבר, התעניינתי איך הוא עשה זאת ומה היו דרכיו. בזמן שאנחנו מדברים על שיטת ההרזיה הקיצונית שלו, השקיעה כבר נעלמה לה אל תוך הים, והרגע הרומנטי אליו ייחלתי התפספס.

התחלנו ללכת חזרה אל תחנת האוטובוס, שבמקרה הייתה אותה תחנה, רק בצד ההפוך. כל הדרך אל התחנה הוא התלונן על כמה הוא שמן עכשיו, ומתפעל אך כועס בו זמנית שאני יכולה להרשות לעצמי פינוק טעים שכזה והוא לא. כעסתי עליו על כמה הוא עיוור והתחלתי להחמיא לו כמה הוא חטוב ושרירי, ולא רואים עליו גרם של שומן, אך הוא היה בשלו, וכמובן שהוא הלך תמיד חמישה צעדים לפניי, בלי שיפריע לו שאני לא הולכת לצדו. כעסתי עליו גם שהוא גרם לי להרגיש אשמה על כך שפינקתי את עצמי, כאילו לא היו חסרות לי בעיות דימוי גוף משל עצמי. בכל ארוחה שקלתי מה לאכול, תמיד הסתכלתי בקנאה על חברותיי שלא אכפת להן מה הן אוכלות וכמה הן אוכלות, אז עד שהרשיתי לעצמי להיות חשופה כלפיו ולאכול את מה שבאמת הייתי רוצה, התבאסתי על ההחלטה לאכול את היוגורט, ואפילו מעט התחרטתי עליה.

הגענו לתחנת האוטובוס שלו, ובאתי להיפרד ממנו לשלום ולחצות את הכביש לצד השני, אבל הוא התעקש שאני אמתין איתו עד בוא הקו שלו, ובתור בן אדם שלא מיהר לשום מקום- לא היה לי אכפת. חיכינו זמן רב לאוטובוס שלו, ולו לא היה ממש נעים, בעודנו צופים איך האוטובוסים שיכולתי לקחת הביתה חולפים על פנינו. למרות כל מאורעות היום, ייחלתי לסיים את הדייט בנשיקה, כי עד עכשיו זה לא קרה, והרי ככה כל דייט אמור להסתיים לפי סדרות הטלוויזיה המטופשות שאז צפיתי בהן. ברגע שהקו שלו הגיע, התחבקנו קלות והוא מיהר לשלם לנהג, ובכך הסתיים הדייט הכי לא ברור בעולם.

האוטובוס שלי הגיע יחסית מהר, עליתי ותפסתי מקום על יד החלון, השענתי את ראשי עליו והתחילו לצוף לי מחשבות בראש. איך האדם מתכנן והיקום צוחק עליו, ככה יכלו להגיד על הדייט בו הייתי עכשיו. ציפיתי שהבחור ייפתח אליי, וברגע שהוא עושה זאת, התאכזבתי. התאכזבתי כמה בן אדם יכול להיות מרוכז אך בעצמו, לא לשים לב למי שנמצא סביבו, להיות אטום למה שאנשים אומרים, ולהמשיך להלקות את עצמו שלא לצורך. חשבתי לעצמי- זו לא מי שאני, אז למה שאני אצא עם אדם כזה? חייכתי לעצמי בעודי יורדת מהאוטובוס, מקווה שיום אחד ישתפר מזלי.


Photo by Burak K from Pexels

קרן-אור
נכתב על ידי
בתור בחורה צעירה, תמיד האמנתי (ואני עדיין מאמינה) בטוב ליבם של אנשים- עד שהגעתי לעולם הדייטינג והיקום צחק עליי. היו לי דייטים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ואני פה בשביל לשתף אותם מנקודת המבט שלי.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .