יחסים

אני מפחדת להיות מאושרת

זרים מושלמים
צילום מסך מתוך ''זרים מושלמים''

אנחנו מפחדים מדברים טובים, כשטוב לנו אנחנו הרבה פעמים לא מתרכזים בטוב, אנחנו לא מאמינים שמגיע לנו את כל הטוב הזה, אז אנחנו מחכים שהוא ייגמר ומופתעים כשזה לא קורה.

הוא שולח לי הודעה באחת בלילה, זה לא דבר חדש, זו לא הפעם הראשונה שהוא שולח הודעה בשעה כזו ואני לגמרי בסדר עם זה, אבל התוכן שלה גורם לי אוטומטית לכאב בטן, היא מתכווצת והביטחון העצמי שלי מתערער. ”נסחפנו”.
אני תוהה למה הוא מתכוון. מה בכל מה שאנחנו עושים נכנס תחת ההגדרה של ”נסחפנו”? אני נושמת עמוק ומכינה את עצמי לנפילה, יש לי אפילו תמונה בראש איך אני יוצאת מהבית כדי ללכת לסופר ולקנות מלא שוקולדים ודברים מנחמים. אני שואלת למה הוא מתכוון ומתשובתו אני מבינה שזה לא אנחנו שנסחפנו, זה הוא שנסחף עם העיסוקים שלו ולכן לקח לו יותר זמן להתפנות אליי. אני מרגישה איך בבת אחת הקלה ממלאת את גופי.

אבל ברגע הזה, שהחרדה והפחד, שהנה הוא עומד לסיים את זה, שנמאס לו, שאנחנו רצים מהר מדי ובכלל עם כל האי וודאות הזו של הקורונה מסביב, זה לא מתאים לו. אני חושבת בכלל על הקצין ההוא שיצאתי איתו לפני קצת יותר משנתיים. שבמשך חודש שלם הייתי מרכז עולמו והוא מרכז עולמי. נזכרתי איך הייתי בהלם כשהוא יצר קשר גם בימים אחרי, שביליתי במיטה שלו ושתהיתי מתי זה יפסיק לרגש אותי שהוא לא נעלם לי. שאני עושה לו טוב בדיוק כמו שהוא עושה לי. הפחד שאחרי ששכבנו אני כבר לא אעניין אותו, שהוא פתאום יילחץ או ירצה מישהי אחרת ליווה אותי כמעט לאורך כל הקשר שלנו. באמת כמו כל דבר טוב זה נגמר ביחד עם כאב בטן, ‘פיינט’ של בן אנד ג’ריז והרבה מחשבות.

מתוך התוכנית ככה זה

ומה אם זה מה שהוא חושב? (צילום מסך מתוך ”ככה זה”)

הרבה פעמים אני חושבת עד כמה מגיע לי משהו טוב. זאת אומרת, אני יודעת שמגיע לי משהו טוב. מותר לי להיות מאושרת. אבל התרגלתי להיות זו שחיה ב ”כמעט” שכשמגיע אליי משהו טוב אני לפעמים מחרבת את זה במו ידי, כי אני מפחדת מהרגע שזה ייגמר בהפתעה. אז כשאני הורסת את זה, לפחות הכאב בא כשאני מוכנה ומצוידת בטישו, שוקולד וסרט סוחט דמעות בנטפליקס (או סתם פרק של This is us).

לפני כמה ימים יצא לנו לדבר על המוות, על כמה החיים שבריריים. הרי אפשר לצאת מהדירה ולהידרס למשל גם בזמנים רגילים ובטח עכשיו כשהמגיפה משתוללת בחוץ. כמה צריך להעריך את מה שיש. אז אני מנסה לנצור כל רגע של אושר שיש לי. איתו, עם חברות, עם המשפחה. כי בזמנים כאלו כמו במלחמות עולם הכל רועד. מערכי הכוחות יכולים להשתנות כל שנייה.

שעתיים אחר כך אנחנו מחליטים שכדאי שנלך לישון, הוא עובד חיוני ואני סתם מתרגלת יוגה על הבוקר. אני אומרת לו שכיף לי לדבר איתו, שהוא עושה לי טוב והוא אומר שגם לו כיף איתי. אני נוצרת את הרגע אושר הזה, עד האושר הבא ועם החלטה ברורה שרק אני אקבע מה עושה אותי מאושרת ושאתן כמה שפחות לאנשים חיצוניים להרוס את האושר שלי.

האנטומיה של גריי

שכמה שיותר מהמחשבות האלו יכוונו אותי לאושר שלי (צילום מסך מתוך ”האנטומיה של גריי)

יסמין רמון
נכתב על ידי
בת 27 מאזור ירושלים. חובבת טראש וערק, אוהבת לקרוא, לכתוב ולצלם (לא בהכרח בסדר הזה). ביום יום מוקפת בילדים קטנים (גננת) ובשאר הזמן מנהלת קהילות אונליין ואופליין. יום אחד המילים שלה עוד יהפכו לספר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .