לחיות יחד

תכנית מגירה

בחורה שורפת ספר
קרדיט - PEXELS
  1. תכניות

    אני אדריכלית.
    המסע המופלא לתואר הנכסף לקח שלושה מבחני קבלה למוסדות שונים בארץ, חמש שנות לימודים קשות, לפחות חמישים מודלים, מינימום עשרים לילות לבנים, פרויקט גמר הזוי, שלוש שנות סטאז’ ולבסוף, מבחן הסמכה אחד מתיש במיוחד. תודה לאל או לא’ ולמשפחתי והגעתי למעמד השנוי במחלוקת.
    כשאני מביטה לאחור ומנסה להבין מה בי בחר בדרך החתחתים, אני מבינה את הצורך שלי בתכנית.
    כשיש תכנית כולם יודעים מה תפקידם, מה הם צריכים לעשות ואיפה הם צריכים להיות.
    ככה זה באדריכלות. מתכננים. יש חוקים והסכמות. צצה בעיה ופותרים אותה. אינטרס אחד מתנגש באחר ומוצאים את הדרך ליישב בין השניים. מנסים בדרך אחת, בודקים את הדרך האחרת ובסוף זה מסתדר. הכל נעשה בתכנון מראש, תוך התחשבות בסך התסריטים האפשריים שהצלחנו להעלות בדעתנו. התוצר הוא תכנית מסודרת הפורשת את העקרונות, ויאללה אפשר לבנות בניין.

  2. סנטר כפול

    כשהייתי ילדה הייתה לי תחושה שהמשפחה שלי עסוקה בעיקר בכיבוי שרפות.
    ימי הילדות שלי נעו בין קפיצות גומי מוחזק בשני כיסאות עם נ’ חברתי הטובה, ובין פחד מהוצאה לפועל ששוב באו לרוקן לנו את הבית. כך גיליתי בגיל 11 וקצת שההורים שלי התגרשו, משכנה חטטנית (לא חשוב שמות), שעברה ברחוב. כמובן שהגוצה לא הייתה מספיק רגישה להבין שההכחשה שלי לא נובעת משקר, כי אם מחוסר מידע, ושההורים שלי שנצפו ברבנות בסמי-כפר שהתגוררנו בו, ביקשו לשמור לעצמם את ההחלטה עד שיודיעו לנו. הפעם השריפה הייתה מינורית כי דווקא במקרה הזה הייתה להם סוג של תכנית (נגיד), אבל את התסריט של החטטנית עם הסנטר הכפול הם לא העלו בדעתם. למזלי, הורי לימדו אותי ואת האחים שלי להסתגל מהר למצבים לא צפויים, בלי הרבה לחץ ובתפקוד גבוה. את השיחה עם החטטנית סיימתי באיחול לבבי שתתעסק בעניינים שלה, תוך סימון אצבע משולשת מאחורי גבה.
    אם כן, תחנת הכבאות המשפחתית הייתה מוכנה תמיד ותפקדה די טוב בשעת צרה, אבל תכנית מניעה לא ממש הייתה. מצפיה באמא שלי היקרה מוצאת לפחות שלושה פתרונות לבעיה אחת, הבנתי שתמיד יש בחירה. גם אם חשבתי שאין מוצא, נדרש  עוד רגע של חשיבה יצירתית. כמו שאדריכלים כל כך אוהבים- מחוץ לקופסה.

  1. דבר אלי קונקרטי

    א’ ואני איחדנו כוחות כבר לפני שנים רבות.  13 ליתר דיוק, אבל מי סופר. את הכל איחדנו, עוד לפני שהתחתנו. מחשבון הבנק ועד גרבי הנצנצים הכתומות. רק דבר אחד נשאר מופרד בהקפדה מוגזמת, כולל מקומות אחסון נפרדים ורישום שמות להבטחת בעלות – אוספי הספרים.
    מבינים? א’ חובב ספרות ניו- אייג’ית כזאת של מודעות עצמית, סודות, נזירים ופרארי בשקל, סיסמאות ודרכים לחיות את חייך בצורה נכונה. עשרות ספרים שמסבירים לך איך להיות אדם טוב ורגוע יותר ואיך להתעשר בשבע שניות.
    אני לעומתו, משתייכת לז’אנר החבוטים. אם הגיבור.ה לא יתומ.ה שגדל בשכונת הארגזים, או לפחות דובר.ת פרסית לשעבר זה פחות יעבוד בינינו. רוב הספרים שלי נכתבו בידי סופרים ישראלים מיוסרים. מעטים מאוד המתורגמים. לא יודעת להסביר אבל משהו שם אובד לי כשקלייר והנרי “עושים אהבה”.

    לפני כמה חודשים בשעת משבר קטנה, יצא לי לעבור ליד הספרייה העשירה של א’. הסתכלתי עליה כהרגלי באופן קצת מתנשא. סליחה. זה לא בכוונה. פשוט מעדיפה את הגבינה שלי בטוסט ולא בתור דימוי חלש לחוסר יכולת להתמודד עם שינויים. תוך כדי שיטוט וכשסטלין מסתכל עלי מבעד הביוגרפיה האדומה שלו, ראיתי ספר קצת ישן. “כוחו של התת-מודע”. העטיפה לא כל כך מושכת (שטחית שאני, הדברים האלה קונים אותי) אבל מילא. בקיצור, ובלי להלאות אתכם בהתגנבות שעשיתי כדי שא’ חלילה לא יגרום לי להודות שאני מתעניינת בספר הזה במקום לבוז לו, מצאתי עצמי מגיעה במהירות לפרק השלישי. הכותב הגאון החכים לעשות ולמסור לי דימויים בצורת בניינים. דבר אלי בלבנים אני אומרת, ותכף אבין. הרגשתי שגיליתי משהו חדש. למרות שתמיד הוא ישב שם בפאתי המוח שלי, הפעם באמת הרגשתי אותו. האמנתי לו.
    הייתה לי תכנית. אשכנע את התת-מודע שלי, ישות עצמאית שכזו, והוא יגרום לדברים שאני רוצה לקרות.
    עברו חודש וחודשיים וככל שניסיתי לשכנע את התת-מודע שלי בדברים שהספר הסביר כי יש לי שליטה עליהם, לא הצלחתי. דברים לא קרו. אמנם התמודדתי עם הכישלון טוב יותר, אבל זה לא העלים אותו.
    התחלתי להאשים את עצמי. מה אני עושה לא בסדר? והרי אני “אחראית לעצמי”. הישות העצמאית הזאת היא “בשליטתי”. האמנם? ובכן חברים, מסוכן.
    לקחו לי עוד כמה שבועות וקצת הפסקה מהתבוננות פנימית שוחקת כדי להפנים. יש גם דברים שצריך להשאיר לגורל. די לשריפה בשעתה. תכנית ובניינים זה דבר אחד, אבל מה לעשות כשהיזם פשט רגל והפסיד את המגרש?

    קרדיט – PEXELS

  2. איזון

    לאחרונה א’ ואני תלינו כמה מדפים בפינת האוכל שלנו.
    מעשה שאמור היה לקחת שעה וקצת גלש לערב שישי תוך נקמה רועשת כלפי כמה שכנים. ככה זה כשהאדריכלית צריכה לתכנן איך תולים. מודדת, משרטטת על הדף, מסמנת על הקיר, מוחקת ומסמנת שוב, בזמן שהמהנדס כבר חישב את הכל בראש ועומד עם המקדחה מוכן להיכנס באמאמא של הקיר.
    אז איחדנו ספריות. המיוסרים שלי לצד האבא העשיר שלו.
    כמובן שההרמוניה הספרותית לא רחוקה ממתז המים המבצבץ בתקרה. זו רק תכנית, אם חלילה תהיה שריפה.

נעמה לייב
נכתב על ידי
נעמה. כבר שנים כותבת למגירה, ונראה שהגיע הזמן לרוקן אותה.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .