לחיות יחד

בדרך לחתונה עוברים בלובי

מרחק נגיעה
Photo by Jopwell from Pexels

ש’ ואני הכרנו בשידוך. התחתנו אחרי 3 פגישות.
אני וש’ לא התאהבנו אחד בשני. ניצוצות לא עפו באוויר.
השכל כיוון, הלב אמר “נו, בסדר”, והטבעת הושחלה מתחת לחופה לבנה

אני זוכרת את עצמי בת 19, מזיעה בתוך מעטפת מייק אפ דחוסה, חצאית שחורה קצרה וגרביונים 40 דנייר.
עמדתי בלובי של מלון “שירתון סיטי טאואר”, בולעת בעייני את המנורות, המראות, כוסות הזכוכית על המגשים וריח פרחים של מלון, אולי מתרסיס זול של שירותים, אבל הריח עמד שם בלובי ביני לבין רצפות הענק המבריקות והרגשתי ברת מזל לשאוף אותו לנחיריי.

מה לי ולפה.

מה פה אליי.

חיפשתי בעיניי בחור עם חליפה שחורה, בטח יש לו זקן, אולי יש לו עניבה או מגבעת. כמה מהם כבר ישבו עם עלמות חן בפינות צדדיות, רוכנים אחד אל השני בנימוס ובלחש, מניחים רגל על רגל או מנדנדים בלי משים את הקרסול. שמעתי חום גוף שזע מאחוריי. הסתובבתי לאט, מפחדת ממה שאולי אראה, אוי כמה חם לי.

הוא היה שם. גבוה כל כך. עם מבט ביישן, – “את צ’?”

הנהנתי.

המייק אפ הארור הזה. הוא בטוח נאסף לי על השפה העליונה בנקודות רטובות ונוצצות. אם אמחה אותן יישאר לי פס עכור על האצבע. אדום מעל הפה. וניל של גיישה בשאר חלקי הפנים. אוי לעזאזל. לא חשתי בשום ביקורת מצדו, הוא בחן אותי בעיניו העמוקות והרגשתי כמו גמד קטן מזיע בתוך מבוך המראות בלונה פארק.

התיישבתי וסידרתי את החצאית. משתדלת לא לחשוף. לא נשענת אחורה שמא גבי יידבק למשען ואשאיר כתם כהה של רטיבות. אוי אלוקים, חם לי כל כך. בוא נגמור עם זה כלל. בוא נסיים עם החיוכים ואכנס למיטה בלי לחשוב, בלי להחליט, בלי לענות תשובה על החלק הגורלי והעתידי של חיי. אוף, למה צריך את זה.

ש’ ביקש מהמלצרית מים בזכוכית. הנהנתי שוב באלם כששאל אם ארצה משהו נוסף.

הסתכלתי בבחור הגבוה שמולי, רוך בעיניו, עדינות בידיו, ביישנות בקולו, חום בדיבורו.

ונרגעתי.

שלווה נכנסה לי לוורידים בהדרגה. שרירי מפרקי אצבעותיי רפו, הכנסתי קצת אוויר לריאותיי. שיילך המייק אפ לגיהנום. יש מישהו טהור לפניי. יש מישהו שמביט בי בתוך אישוני העיניים. יש מישהו שלא רואה את הקריסטלים התלויים או השולחנות הנמוכים או את קטיפת המושבים.

הוא מכניס את בוהן הרגל לתוך הבריכה העמוקה והחומה של אישוניי וכאילו אומר – “אפשר?”

וכשמישהו מביט בי ככה, אני מתחילה למצמץ. הפה מתחיל להקיא מלל בלתי נשלט לחוץ, בלי עצירה, בלי נשימה, את כל נקודות השיחה שכתבתי בפתק המעוך בכיס כבר העליתי וניתחתי ושפכתי וגרסתי בכל לשונות השפה והתחביר.

שאלות ותשובות, דעות וחלומות, ילדים ופרנסה- הכל התרכזו לארבע שעות של שיחה בתוך פינת כורסה במלון מפואר. תל אביב. אחרי כמה שעות כאלו, בעוד 2 פגישות כאלה, בעוד 2 מלונות, 4 כוסות זכוכית עם מים, ומאות דקות של מבט עמוק- השדכנית התקשרה.

-נו, אפשר לסגור?” היא שואלת.

אמי מביטה בי מעבר לפומית, עושה לי תנועת יד הפוכה מהירה ופוערת פה.

הנהנתי. אני הרבה מהנהנת. הנהנתי.

כי יאללה בא לי לצאת לדרך חדשה, כי יאללה בא לי לאפות עוגה על צלחת בסטטוס של רעיה, כי יאללה הבחור הגבוה מקשיב ושוחה לי בעיניים בעירום. כי יאללה הבחור הגבוה הוא פוטנציאל טוב לאהבה, מקסימום נקרא לקופידון.

כי יאללה, חתונה.

זר לחתונה

קרדיט: Lina Kivaka – Pexels

אז התחלתי את חיי עם ש’. התרגלתי לקפיצות ראש באישונים, התרגלתי לתחושת העיטוף התמידית, וכבר לא רציתי את אהבתו האילמת. רציתי אהבה סוערת מיטלטלת. חלמתי חיזור לא מתפשר של “היפים והאמיצים”, רציתי להפיל ספרים על הרצפה ולהתנגש בו מצח אל מצח, רציתי להיות זאת ברכבת שהבחור הגבוה רץ באמוק אחריה שתחזור.

רציתי ריגוש של סיפור סינדרלה. רציתי להסתובב איתו בתוך אולם מלא אנשים, להחזיק בידיו והוא מכופף אותי על זרועו ברקע של וולס כינורות. רציתי שאתנגש בו ואשפוך קפה על שרירי חזו ואז אסמיק תוך כדי שאנקה במגבון את גופו.

רציתי לחוש את משק כנפיהם של הפרפרים בבטני.

רציתי לשכב איתו בתוך אוהל בקרחת יער בין גחליליות.

רציתי להרגיש כלפיו תשוקה של אלף נשיקות שרוצות להיטמע בשפתיים אדומות.

תשוקה של חיבוק מתחת למטריה בגשם.

הרצון להתאהב בער בי כמו מדורה שלא נכבית גם כשזרקו עליה מלא חול או שאריות של קפה מקומזיץ מזדמן.

אני רוצה להתאהב. לא מספיק לי לאהוב.

ש’ מצדו אהב והתאהב בדרכו. הוא לא עצר לתהות או לחפש פרשנות לבטן או ללב. הוא לא נתן מילים לפינוקים שהרעיף עליי כל יממה. למילות החיבה, או לארטיק מגנום שהיה מותיר במקרר רק כי ידע שזה עושה לי טוב. אולי כי הוא לא ראה כמוני סרטי רומנטיקה קיטשיים, של ממחטה מתנפנפת, אהבה מסובכת, תשוקה לא מרוסנת.

מבחינתו הוא קם עם אהבה וחזר לישון עמה בצאת הלבנה.

ובתוך כל החיבוק הזה שאלתי את עצמי, אולי גם הוא מה שהלב שלי בוחר? אולי השכל רק נתן את יריית הפתיחה?

יאללה, דירבנתי את עצמי, שואפת נשימה עמוקה לפני ריצה. מנערת זרועות, נושפת קצובות.

יאללה, בואי תתחילי להתאהב.

13 שנה אחרי,

מסביבי צעצועים מפוזרים, צריך לשטוף את הבקבוק של הילדה, צריך לזרוק את הטיטול, לנקות את הכיור הבשרי, לגהץ חולצה למחר, לשלם את המים, לקנות נעליי שבת, להכין שניצלים לארוחת צהריים. ואני בבליל של צריך וצריכה, צריכים וצריכות. והבחור הגבוה שלי מעסה לי את כפות הרגליים. כן.. זה טוב… טיפה באצבעות גם… כן.. תודה.

איזה כיף לי תוך כדי שאני רושמת את המילים.

ייתכן שמעולם לא הגדרתי נכון אהבה.

ייתכן ששאפתי להתאהבות של קצר חשמלי וזו מעולם לא קרתה.

אבל הבחור הגבוה הזה לצדי, שמענג אותי ברגעים אלו ממש, לא שפוט של מילים או הגדרות.

הוא לימד אותי כי אהבה מהסוג בינינו באה בשתיקה.

באה במבט.

באה בשקט.

למדתי לאהוב.

המצנזרת
נכתב על ידי
המצנזרת! לועסת כל מה שאסור/ שלא עבר ביקורת/ תמהיל מוסר/ צנזורה/ סלקציה/ משמרת הצניעות. בימים מנהלת שירות במשרד שומם. עם פאה וגרביוני ניילון מתייקת קלסרים בפיהוק. בלילות מתערטלת, לובשת גלימה מתנפנפת וביד קמוצה לאגרוף מסמנת באיקסים אדומים מחשבות אסורות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .