לחיות יחד

מעבר דירה בימי קורונה

מוצרי ניקיון
צילום: אני.

כל כך הרבה לחץ סביב הדבר הזה. מעבר דירה.

זה מתחיל בשאלה עצמה- האם בכלל לעבור לגור ביחד? שאלה עם מלא משמעויות, וכשאת שואלת אותה, תתכונני לכך שהתשובה לא תמצא חן בעיניך. וכשאת שואלת אותה, תקחי בחשבון שזה יכאב, ותאלצי להיות סבלנית עד שהוא יהיה מוכן, עד שימאס לו מהשותפים, מהישיבות עם החבר’ה, מהטינופת ויבין שהבית שלו איתך. וזה לקח זמן.

אחר כך עולה השאלה המתבקשת – איפה? מי יתפשר? מי יתחיל את החיים שלו מחדש? ימצא חברים חדשים? יתפטר מהעבודה? מי יעשה נסיעות הלוך חזור? מאיזה כיוון קו 480 נסבל יותר? שיחות אינסופיות, בכי (שלי), התגמשות (שלו) ובסוף הגענו להחלטה. בסוף, אם אנחנו מתכננים לחיות יחד לשארית חיינו, יהיה זמן גם לזה וגם לזו. כך גם נחתם חוזה בלתי כתוב בינינו: שנה אחת אצלי, לא יום אחד יותר, ומיד אחר כך, חוזרים אליו. הבטחתי וכך גם יקרה ובינתיים אני סופרת לאחור את הימים שנשארו לי בעיר שלי.

אז התחילו חיפושי הדירה

מציאת הדירה המושלמת שמשלבת מיקום, מראה ומחיר באופן האידאלי ביותר (בסוף התפשרנו על המחיר). כזאת שתהיה מרחק של פחות מעשר דקות באוטובוס לתחנה המרכזית (המקום בו יבלה כנראה הכי הרבה זמן), כזאת בלי רטיבות, בלי קירות מתקלפים. עם אור וחלונות גדולים שהרחוב נושב בעדם. עם חלל שיהיה מיוחד עבור שנינו. סלון גדול, מקום למחשב שלו, מטבח שיש בו תנור אפיה. בסוף מצאנו וחתמנו עליה חודשיים מראש. כל כך חיכיתי והתרגשתי וחששתי לקראת המעבר הזה. כל כך הייתי מוכנה אליו.

מדף ספרים

הצד שלו. הצד שלה.

ואז היא הגיעה, הקורונה. אליה לא הייתי מוכנה. בבת אחת החיים שלי התפרקו. הקבוצות שלי, הלימודים שלי, מהאחוז הקטנטן שהייתי בו שכירה הוצאתי לחל”ת (כמה זה 60 אחוז משום דבר?), הריצות שלי. רגעים קטנים של שפיות, של שקט, של נשימה עמוקה. הכל התפוגג. אני מנחשת שתגידו שאני מגזימה ולכולם קשה, אני בטוחה בזה. זה לא מנע משלוליות מלוחות וחמות לזרום על הכרית שלי כמו שיטפון אחרי חורף סוער.

כי אני לא טובה בשינויים

מעולם לא הייתי. עד כיתה ד’ הייתי לובשת בגדים כחולים בלבד, וכשאמא שלי קנתה לי נעלי ספורט אדומות לקחו חודשים עיקשים עד שהסכמתי לנעול אותן. השחרור מצה”ל היה קטסטרופה, תחילת שנה א’ באוניברסיטה כללה שעות ארוכות של תנוחת עובר על השטיח בחדר שלי. עד שהתרגלתי. אני לא טובה בשינויים ומעבר דירה איתו הוא חתיכת שינוי. ידעתי שהוא יוציא ממני את האיכויות הכי פחות טובות שלי אבל נשענתי על זה ששאר החיים שלי ימשיכו. שיש לי במה להיאחז. משהו קבוע שישאיר אותי באוויר. ועכשיו? במה אני נאחזת?

נוסיף לכך שעכשיו החלה אי וודאות עצומה בנוגע להאם בכלל נוכל לעבור וברגע האחרון עלה חשד שהבחורה שגרה בדירה שלנו חלתה בעצמה ויהיה צורך בחיטוי מאסיבי לפני שנוכל להיכנס ומשטרות עוצרות על הכבישים ונגלות של ציוד מהדירה אל הרכב כנראה פחות מתאים. למשך שבועיים וחצי הבטן שלי החלה להראות סימני אולקוס והבחור המסכן הבין שהקסם שאיתו חשב שהוא עובר לגור הלכה לעולם אחר ובמקומה נותרה פקעת עצבים מטורפת שעם כל משפט שיוצא לה מהפה מיתרי הקול שלה עולים בעוד אוקטבה.

ובסוף הדיירת לא באמת הייתה חולה ומשרד הבריאות נתן אישור למעברי דירה (חיוניים.. בחורה שעוד רגע מאבדת את זה, זה מספיק חיוני?) ועשינו את זה. ויש לנו בית. שהוא שלנו. והוא כבר נקי ומסודר ורשימות ארוכות של דברים שנקנה אחרי שכל זה יהיה מאחורינו ופתאום אני מוצאת את עצמי בדיונים אינסופיות על שקיות רב תכליתיות ופתאום הוא מגלה שאני איומה בקיפול כביסה ואני מגלה שהוא אובססיבי לכמות כריות במיטה (שש!). ופתאום אני מבינה שגם במציאות הזאת יש לי קבוע אחד שתמיד יהיה שם, שתמיד אוכל להיאחז בו, בסבלנות ובאהבה שלו. הקבוע שלי.

חלות לשבת

יש חלות.

צילום: הישר מהדירה החדשה שלנו:)

ניצן ריבלין
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .