לחיות יחד

היא רוצה לכתוב

היא שוכבת במיטה שלי, אור המחשב מאיר את פניה. את זגוגיות המשקפיים שעל אפה הקטן. היא מסתכלת על המילים שהיא רושמת תוך כדי הקלדה עיקשת, מנסה למצוא את הרצף הנכון של המילים שירגיש לה הכי מדויק. מה שמקסים בכל העניין, שזו לא עבודת חלומותיה או עבודה עבת כרס למכללה, זה עבודת כתיבת תוכן למשרד צילום שהעסיק אותה דרך האינטרנט.

התשלום לא משהו, היחס די סביר. היא נותנת את כל מרצה וכולה כדי להצליח במה שהיא רוצה לעסוק בו ביום מן הימים. היא רוצה לכתוב. היא רוצה לכתוב דברים משמעותיים, סיפורים, כתבות. היא רוצה לכתוב.

ותוך כדי שהיא שוכבת שם במיטה שלי אני כותב לי ולה סיפור בתוך הלב. סיפור על כמה שנים שיעברו, על שכיבה במיטה שלנו בדירה שלנו, על הכלב, על הספה בסלון. אני מדמיין איך כמו בצהריי היום הזה ממש, אנחנו שוכבים תחת השמיכות, וכל אחד עם המחשב שלו, עובד על שלו. יוצרים ביחד, וכל אחד מתמקד בתחומו. אוהבים, חיים, שוכבים, צוחקים רואים את הטוב וגם את הרע. חיים את חייהם בדיוק כמו שהו רוצים לחיות כל הזמן הזה.

ככר בטוח לשקט, יצירה, ובית. הרבה בית.

-אוף-

היא קוטעת לי את המחשבות באבחת כעס שקטה אחת.
“אני לא מצליחה לכתוב את זה. זה מעצבן אותי”, ומניחה את המחשב בצד בזעף. אני מנסה להתקרב אליה והיא מנסה להתרחק. היא ממוקדת מטרה כרגע. עם כמה שהיא אוהבת אותי, כרגע אני לא מספר אחת בסדר העדיפויות. וזה דווקא בסדר. אני חושב שאנחנו צריכים להיות תמיד הראשונים בסדר העדיפויות שלנו ובכך שבעצם אני הופך לרגע מסוים למספר שתיים, כמו שאני הופך אותה אצלי לפעמים- מסמל שאנחנו נמצאים במקום טוב. אנחנו במקום מספיק בטוח כדי לא לפחד לשחרר רגע את סדר העדיפויות. לרגע לשחרר מחשש שהצד השני יברח.

לכתוב על קיר

אלבום פרטי

אני עוצר אותה מניסיון ההקלדה ומנסה להצחיק אותה.
פולט שטויות אוויר כמו שאני תמיד נוהג כשאני רואה שאדם שאני אוהב (ובמקרה שלה אוהב מאוד) נמצא בשעת צרה. לבסוף היא נכנעת. דמעות בזווית העין הכחולה-אפורה-ירוקה. אבל היא מחייכת. והיא צוחקת. בגיחוך אפשר לראות תנועה של “איך הצלחת לשבור לי את הכעס”. ואז עם קצת דחיפה לכיוון הנכון, האצבעות שלה מתחילות שוב לתקתק.

והיא לא עוצרת, והתקתוק הולך וגובר. היא שואלת אותי על איך נשמע לי משפט כזה או אחר, איך אני חושב שצריך להתבטא. והתקתוק ממשיך, עד שבסוף היא מסיימת.

יש! היא צועקת ועושה קולולולו כאילו היא בעצמה נמצאת עכשיו בחינה מרוקאית שעליה כתבה.
אני מחייך אליה, וברגע שהאצבעות שלה מפסיקות לתקתק- שלי מתחילות להקליד.

ככה אוהבים.

 

SdeRon
נכתב על ידי
רון- בן 28, קופירייטר, סטודנט לתקשורת במכללת ספיר בשדרות. גיטריסט חובב, צלם חובב, צוללן חובב, בשלן חובב, לא גיל חובב ויכול ללקק ת'מרפק. חוץ מזה, אמרו לי פעם שאם אשחק עם מילים יקחו לי אותן- אז אני מעדכן שהן עדיין אצלי.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .