אהבה

בעוד עשר שנים בטוח אהיה מאוהבת

מגרש ביתי
צילום מסך מתוך הסדרה ''מגרש ביתי''

אני מתאהבת סדרתית, אני עוברת מקראש לקראש. לרוב אני מתרסקת. אני בונה מגדלים משטויות. כשאני מסתכלת לאחור על אותן התאהבויות במבט בוגר וחכם אני מבינה שלא באמת אהבתי או התאהבתי. אבל עכשיו? עכשיו זה שונה

לפני עשור הייתי מאוהבת. הכרתי מישהו מקסים, גבוה, שמנגן על גיטרה וכשהוא הסתכל עליי הייתי בטוחה שאני יכולה לטבוע בעיניים הכחולות שלו. כמו שאני רציתי אותו הוא גם רצה אותי, או לפחות זה מה שהוא אמר, שנייה לפני שהכניס את שורת המחץ הנפלאה שאולי לגיטימית לימי קורונה – הטיימינג לא יכול להיות גרוע יותר מבחינתו ובתור בת 17 תמימה, האמנתי לו. האמנתי לו שהזמן גרוע בגלל הטירונות, בגלל הקורס ושהוא צריך לחפש את עצמו. לקח לי זמן להבין שאף פעם לא נהיה ביחד. לקח לי זמן להבין שלא אהבתי אותו, אהבתי את הרעיון שמישהו רואה אותי. באמת כשקופצות לי ב’ממוריז’ תמונות שלנו מטיולים משותפים, יש לי חיוך ענק כשאני מסתכלת עליו.

מגרש ביתי מאוהבת

צילום מסך מתוך הסדרה ”מגרש ביתי”

הוא לא היחידי,

היו בחיי גברים שחשבתי שאהבתי, אבל בדיעבד הבנתי שהחלפתי אהבה בהערצה, בהערכה, במשיכה פיזית. לא באמת אהבתי. במשך שנים לקחתי כל מחווה ברצינות, נתתי חשיבות יתרה לשטויות ומצאתי סימנים מטומטמים גם איפה שאין (מתחזית אסטרולוגית ועד לילדים בגן שנושאים את אותו שם כמו של הבחור שרציתי). בניתי מגדלים באוויר, חשבתי שאם הוא אומר לי מילים יפות ומתעניין ויוזם שיחות אז ברור שהוא מעוניין בי לפחות כמו שאני מעוניינת בו.

בספר ”אמנות האהבה” של אריך פרום (ספר נהדר, מומלץ בחום) הוא מתאר כל מיני סוגים של אהבה. אהבה לאל, אהבה הורית, אהבה זוגית וכו’. בגיל 27 אני יכולה להגיד שעוד לא חוויתי אהבה זוגית. אהבה שהיא הדדית ושני הצדדים מיושרים פחות או יותר ויש בה מכנים משותפים רבים, נושאי שיחה, נוח להיות ביחד והביטחון שביחד.

לפני שנתיים דברים התחילו להשתנות. כבר פחות התאהבתי, לקחתי לעצמי זמן לחקור, לגלות, לתת מקום גם לחוויות חד פעמיות בלי לחשוב רחוק. וזה היה נחמד. זה גרם לי לגלות בעצמי צדדים שלא הכרתי. נהניתי לחוות אותם ולהיות לשם שינוי זו שנשארת שלמה. הצלחתי להיות על הגל הזה של לחוות ולא להיקשר עד לפני שנה. כמו כל הקלישאות בשיחה הראשונה שלנו הבטחנו שלא נתאהב. שהדבר האחרון שכל אחד מאיתנו צריך זה להתאהב במישהו שכותב. בהתחלה באמת הצלחתי לשמור על עצמי, לשמור את הלב שלי במקום הנכון. הנעים. שבו כל אחד מאיתנו משתף את השני בכיבושים שלו, מרים את השני בפרידות ומעודד כשמתאהבים.
הוא הזכיר לי מאוד את עצמי של פעם. מתאהב בקלות, כל אחת היא האחת, דברים שנגמרים מהר, ומצאתי את עצמי מתגעגעת אליו. לא מתאהבת. אבל הרגשתי כמיהה וגעגוע לחיבוקים המעטים שקיבלתי ממנו. הוא הסתובב לי תקופה ארוכה במחשבות, ממש עד לאחרונה.

עכשיו בימי וירוס הקורונה

כשהטיימינג מעולם לא היה גרוע יותר אני מוצאת את עצמי במקום שבו אני נותנת יותר הזדמנויות. אם בימי שגרה הייתי פוסלת מישהו רק כי הוא מתל אביב ואני מירושלים (ומבחינתי זה ‘לונג-דיסטנס’) אני נותנת לזה צ’אנס. אני מכירה אחרת. אין את הפיזיות, יש את הווצאפ (אם יש מזל אז הוא זורם לשיחה ב ZOOM ) וזה מוזר, זה מביך, אבל גם יש בזה משהו מסעיר. שונה. פתאום כשאין את הלחץ להיפגש (גם אם רוצים – אי אפשר) אז כל ההיכרות נהיית עמוקה יותר ואפילו אמיצה וחשופה יותר.

התכתבות וואטסאפ

אלבום פרטי

אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד עשר שנים, בתקווה שעידן הקורונה יהיה מאחורינו
אני מקווה להיות מאוהבת, אבל באמת.

 

יסמין רמון
נכתב על ידי
בת 27 מאזור ירושלים. חובבת טראש וערק, אוהבת לקרוא, לכתוב ולצלם (לא בהכרח בסדר הזה). ביום יום מוקפת בילדים קטנים (גננת) ובשאר הזמן מנהלת קהילות אונליין ואופליין. יום אחד המילים שלה עוד יהפכו לספר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .