אהבה

מה ששאלה אחת יכולה לעשות

זוג בדיונת חול
קרדיט: paz arando - Unsplash

תמיד שאלתי שאלות, גם בתור ילדה. לפעמים אולי מידי שאלתי, אבל זה רק כי רציתי להבין.

אני עדיין שואלת כל מיני שאלות, כשנקודת המוצא שלי היא אם אני לא יודעת או לא בקיאה בנושא מסוים, איך אבין אם לא אשאל? מעולם לא חשבתי ששאלה אחת שמישהו יפנה אליי תכניס לחיי נופך שונה, כזה שלא הכרתי אף פעם. מעולם לא תיארתי לעצמי ששאלה אחת תכניס לחיי אדם שלא היה בכלל סיכוי שאכיר.

כשקראתי את השאלה שהפנה כלפיי, מיד הבנתי שיש בו משהו אחר בבחור הזה. בנקודה ההיא לא ידעתי מה בדיוק. מה שכן ידעתי זה שהוא קרא מגילה של מלל. מגילה כזו שמצריכה אדם נוסף ככרוז, כזה שיגיע עם סוללה רזרבית למגפון. וזה לא רק שהוא קרא את הכל, הוא גם הגדיל לעשות ומצא משפט מאמצע הטקסט הסבוך ודווקא אותו החליט ‘לחקור’ תוך שהוא מפנה אליי שאלה.

זה משעשע אני חייבת לומר לכם ואני שמה תהייה על השולחן: איך הוא חשב על זה? מכל כך הרבה מלל שנאלץ לקרוא, איך הוא זיקק דווקא משפט אחד שעל פניו (נוכח שאר הטקסט) הוא כל כך שולי, דווקא משם הוא החליט לנסח שאלה ממש קצרה, שתי מילים עם סימן שאלה אחד.

לפעמים יש נטייה להקל ראש בהיכרות רנדומלית, במילה או חיוך של אדם זר לעברינו. מנקודת המבט הצרה שלי שלנו, אני חושבת שלא תמיד אפשר לתהות לעומק על קנקנו שלו, לפעמים אפילו קל מאוד לפספס את הפרטים הקטנים שדווקא הם יכולים להקיש על דבר גדול באמת.

השיחה דאז לא הסתכמה בשאלה ותשובה, היא הביאה איתה עוד הרבה שאלות ותשובות משני הכיוונים, נמשכה והתארכה עד השעות הקטנות של הלילה. ועם כל משפט, עם כל תשובה לשאלה ועם כל שאלה על תשובה, משהו שם דגדג- שוני. לא משהו שידעתי לשים עליו את האצבע בזמנו, לא משהו שמי מאיתנו ידע לזהות באותו רגע, מה שכן ידענו שעם כל השוני היה ברור מאוד גם מבלי שייאמר: הלב מדבר בשפה דומה אם לא זהה.

 

מחזיקים ידיים

 קרדיט: Sam rios – Unsplash

ככל שעברו הימים, היה ברור שזה מעבר לשיח סתמי. השיחות הביאו איתן אווירה.

המילים היו מכבדות, מכילות וראויות בכל שלב. היתה שם סבלנות להקשיב למי שהמציאות לא תמיד מזמנת לנו ביום יום. בזכות השאלה ההיא שלו, ספק נשאלה בהומור ספק ברצינות, זכיתי לגלות מנעדי שיחה שונים ויותר מזה, מנעדים שונים של רגש. הוא תמיד אומר שאני מגזימה כשאני אומרת שהוא נדיר (מצד שני אני מגיבה לו די דומה כשהוא מפנה לעברי מעלה כזו או אחרת), אך עם השילוב של המבט המאיר שלו יחד עם הלב הטוב והמנצנץ שלו קשה שלא להגדיר אותו ככה.

מאז אותו יום, ביולי לפני שנתיים, איפשהו לקראת עשר וקצת בבוקר נכנס לחיי אדם חדש. בנאדם שהפך להיות אחד מחבריי הטובים ביותר, בזכות ולא בחסד. מי כמוהו יודע כמה אני מקפידה בפינצטה לבחור את הקרובים לי. בזכות הסבלנות האין סופית שלו הצלחנו להגיע לנקודה הזאת של להיות חברי נפש, כאלה שלא מפלטרים, לטוב ולפחות. יצרנו סוג של מקום קטן ובטוח בתוך כל ההמולה. אני גאה ביכולת הזו וגאה עוד יותר בחברות הזו שחפה מאגו, חפה ממניירות והכי חשוב חברות שהיא כל כך ישירה וכל כך בדוך.

“את בנקאית?”, זה מה שהוא שאל אותי.

מי היה מאמין שזה מה ששאלה אחת, שתי מילים וסימן פיסוק אחד יכולים לעשות.

 

דנדושה
נכתב על ידי
"יצירה עושים באהבה או לא עושים בכלל", בתאדם פשוטה במנעדי מילים ורגש.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .